ב-20.6.2018 יצא שר האוצר בהכרזה: "על מנת לסייע לחקלאי ישראל להתמודד עם גל הפשיעה ולאור הקשיים בקבלת ביטוח לפשיעה חקלאית החלטנו..."
שר החקלאות: "בשורה משמחת לחקלאים, לאחר משא ומתן ארוך עם האוצר, אושר תקציב לפוליסות לפשיעה חקלאית..".

"...אושרו הפוליסות לחקלאים בסך 16 מיליון שקל בביטוחים... משרד החקלאות ומשרד האוצר, קידמו את הנושא על מנת שהחקלאים יוכלו להתמודד כלכלית..."

ומאידך... חקלאים המעסיקים פועלים מהשטחים (פ"ש) ותלויים בקבלתם במדור התשלומים שברשות האוכלוסין שבמשרד הפנים (מת"ש) נאלצים לדווח מידי חודש למת"ש על ימי העסקה (לעיתים פיקטיביים) משלמים מידי חודש בגין כל יום מדווח כ-80 ₪ המורכבים ממס ארגון, בול בריאות, פנסיה חלק עובד וחלק מעסיק 6% ע"ח פיצויי פיטורים ועוד. הסדר זה פועל עשרות שנים.

יהודה ורעיה יוצאי מרוקו הגיעו לארץ בשנות החמישים והתיישבו במושב בדרום. הם לא היו מלומדים ובמקום המוצא ממנו הגיעו נאמר להם שבישראל צריך לעסוק בחקלאות. הזוג הגיע לארץ וחיפש דרך להגשים את חלום החקלאות עליו שמע שנים רבות במרוקו.

יהודה ורעיה בשנות העשרים לחייהם, הם הגיעו למושב בדרום הארץ שזה עתה הוקם. רעיה היתה בהריון הראשון והזוג ביקש למצוא בית בהקדם. כאשר הם הגיעו למושב היו שם דרכי עפר וכמה בתים שהסוכנות היהודית בנתה, לא היו תשתיות והאדמה היתה קשה ויבשה. במבט ראשון לא נראה היה שניתן להקים חקלאות במקום, אך יהודה ורעיה היו אנשי אמונה והחליטו להתיישב במושב. נתנו להם נחלה עם בית בשטח 40 מ"ר שנראה כמו בית אימון, מעדר וקלשון ומשם והלאה אמרו להם "תסתדרו".

יהודה ניסה את מזלו בכמה ענפים אך בסוף החליט שהוא רוצה לגדל פרחים. הוא התמקצע בענף הפרחים והתקדם יפה. נולדו לזוג חמישה ילדים. השנים חלפו, הילדים בגרו, סיימו את הצבא והחלו למצוא את מקומם, כל אחד לפי כישרונותיו. הילד השלישי אודי נמשך עוד מילדותו לחקלאות והיה זה אך טבעי שאחרי שהוא סיים את השירות הצבאי הוא נכנס לעבודה עם אבא בחקלאות. אודי ילד חסון אחראי ורציני למד את העבודה ועם השנים האבא פינה את מקומו לאודי שהפך למנהל של העסק המשפחתי.

יהודה הגיע לגיל פרישה, כוחותיו אזלו והוא ביקש לפרוש לגמרי מהעבודה. אודי שכבר בנה את ביתו בנחלה והקים משפחה, היה קרוב מאוד להורים וסייע להם רבות במהלך השנים, בירך את האבא על החלטתו והבטיח לתמוך בו ובאמא ולספק להם את כל הצרכים.

למשה ולאה ארבעה ילדים. הם הקימו נחלה לתפארת ופיתחו משק פרחים משגשג. הבן הצעיר רועי השתחרר מהצבא והצטרף לעבודה עם אביו ואחיו הבכור יואב. יואב ורועי ומשפחותיהם מתגוררים בנחלה בבתים שניבנו על ידם לצד ההורים. שתי הבנות דנה ויעל גרות בהרחבה במושב. הילדים נשואים באושר, המשפחה מלוכדת ומשה ולאה שמחים על כך שהילדים והנכדים קרובים אליהם. יואב הבכור עובד עם אביו מזה כעשר שנים בנחלה וההצטרפות של אחיו רועי לעבודה הביאה משב רוח חדש לעסק. שני האחים עובדים בשיתוף פעולה והאבא שהתבגר מנהל את העבודה מלמעלה ועם השנים מקנה יותר סמכויות לילדים בדרך להעברה הבין דורית של העסק.

נושא החלוקה של הנחלה עדיין לא עלה על השולחן ובין ההורים לבין הילדים אין הסכמים או הסדרה בע"פ. הילדים מכבדים את האבא, עובדים, מתפרנסים ולא העסיקו את דעתם בנושא דור ההמשך בנחלה. בחלוף השנים האבא מתבגר ויוצא לגמרי מהעסק. עם היציאה לפנסיה בגיל תשעים האבא חלה ונפטר מבלי לערוך צוואה והותיר אחריו את לאה אשתו בת ה- 85 וארבעה ילדים.

לאה נוהגת להשתתף בפגישות של הדור הותיק במושב. באחד המפגשים היא שמעה מחברות סיפורים על מלחמות ירושה ובפעם הראשונה דאגות החלו להתגנב לליבה, כאשר שאלה אחת העסיקה אותה ולא נתנה לה מנוח - איך אעביר את הזכויות בנחלה כאשר שני הילדים עובדים כבר שנים בעסק המשפחתי בזמן שהנחלה ניתנת לרישום ע"ש ילד אחד בלבד?

משה ושרה עלו לישראל בשנות החמישים מעירק, עם הגעתם לארץ הם שוכנו במעברה באזור נתניה. החיים במעברה היום קשים, אך לאחר מספר חודשים הציעו למשה ושרה לעבור להתגורר במושב לקבל נחלה ולעבד את האדמה. משה ושרה גדלו בבגדד ולא הכירו את עבודת האדמה, אך קול פנימי גרם להם להיענות להצעה והם אכן עלו לאוטובוס והגיעו עם המזוודות למושב עובדים באזור רמלה. בשנות ה 70 משה בנה רפת קטנה רכש כמה פרות והחל להתפתח בענף הפרות לחלב. עם השנים הרפת הלכה וגדלה ומשה הפך לחקלאי מצליח ומוכר בתחום.

בגיל 85 החלו להגיע לסבא משה הילדים בכדי לדבר אתו על הנחלה. הוריו של ניר לא היו שותפים לשיחות אך שלושת האחים הגיעו כל אחד בתורו בכדי לבדוק, מה מתכוון סבא משה לעשות עם הנחלה אחרי שילך לבית עולמו? השיחות היו קשות אך לא סוערות. משה הסתיר את השיחות מניר ומאביו ירון, כי הוא ידע שאם הדבר ייוודע להם המשפחה תתפרק בעודו בחיים וזה היה הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה.

אפשר למתוח קו על הרגע שבו נערך המפגש בבית של הסבא בן ה - 87 ולחלק את חייו עד לאותו רגע והחל מאותו רגע - זו כבר לא היתה אותה משפחה הכל התפרק!

מאז ראשית ההתיישבות, היתה נהוגה מדיניות שבמסגרתה קיבלו היישובים חוזי חכירה לדורות (במושבים החכירה לבעלי הנחלות).

גם החלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל קבעה הסדר של חכירה לדורות במושב לחברים ובקיבוץ לאגודה. בהמשך, נקבעו שורה של החלטות נוספות להסדרת הנושא, כגון: החלטה מס' 341 בהתייחס לקיבוצים והחלטה מס' 823 בהתייחס למושבים.

לאורך השנים, מועצת מקרקעי ישראל חזרה והנחתה את מינהל מקרקעי ישראל (ורשות מקרקעי ישראל - "רמ"י") לפעול על פי המדיניות לפיה ליישובים ולחברים תהיינה זכויות חכירה לדורות בקרקע. אולם בפועל, למעט תקופה קצרה בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים, עת הוחתמו מעל לכ-120 קיבוצים על חוזי חכירה לדורות, ולחתימה היסטורית על חוזי חכירה לדורות עם מושב עובדים אחד, רמ"י נמנעה מקיום הוראות מועצת מקרקעי ישראל בכך שהפסיקה, למעשה, לטפל בהסדרת החכירה לדורות של הקיבוצים, המושבים וחבריהם לאורך תקופה ארוכה.

הדברים חמורים אף יותר כי לאורך השנים, היישובים מימנו בסכומי עתק פעולות שונות של רמ"י וגופים אחרים, על מנת להשלים את רישום המשבצת שלהם, בין היתר בתשלומים למרכז למשבצות החקלאיות שהינו גוף בבעלות (חלקית או מלאה) של רמ"י.