חבר מושב שכיהן כמזכיר גזבר ומנהל מוניציפלי של מושבו כ-5 שנים סיים עבודתו בנסיבות שבעקבותיהם תבע מהמושב זכויות סוציאליות בטענה שלמעשה היה שכיר של האגודה למרות שבמהלך כל השנים שולמה תמורת עבודתו כנגד חשבונית מס[1].
מעשה שהיה כך היה:
עם תחילת עבודתו של התובע (המזכיר) בנתבעת (המושב) נחתם הסכם העסקה לפיו הוגדר המזכיר כקבלן נותן שירותים. המזכיר התנהל כעצמאי כשבמקביל ניהל עסק של השכרת צימרים ואת משקו החקלאי.
כעבור 5 שנים מתחילת קשר העבודה פנה המושב למזכיר והציע להמשיך את הקשר תוך שינוי מעמדו של המזכיר למעמד של שכיר של המושב. המזכיר סרב להצעה כיוון שהיתה בה לטענתו פגיעה בשכרו. הוא גם טען שההצעה מגלה, לשיטתו, כי המושב אינו מעוניין בהמשך עבודתו ועל כן ביקש שיוזמן לשיחת שימוע ושיימסר לו מכתב פיטורים וישולמו לו פיצויי פיטורים. עבודתו אכן הופסקה ובהמשך נכנס לנעליו מזכיר אחר שאיתו נעשה הסכם העסקה לפיו הינו שכיר לכל דבר ועניין.
בתביעתו טען המזכיר כי למעשה במשך כל תקופת קשרי העבודה היה שכיר ומכך נגזרות זכויות שונות אותן תבע. מנגד טען המושב שלא היו בין הצדדים יחסי עובד - מעסיק אלא יחסים שבין מזמין עבודה לקבלן נותן שירותים ומשכך אין הוא זכאי לתשלום נוסף ברכיב כלשהו.
בית הדין ניתח את המצב המשפטי ובסופו קבע שהתקיימו בין המזכיר למושב יחסי עובד-מעסיק.
דיון
בעת בחינת שאלה מסוג זה שבענייננו בודק בית הדין קיומם של תנאים מסויימים.
אחד התנאים הוא המבחן האם עבודת העובד הינה חלק משמעותי בפעילות המעסיק, האם תפקידי העובד מצויים בליבת עיסוקו של המעסיק.
בענייננו נקבע כי כל פעולותיו של המזכיר היו אכן חלק מרכזי מפעילותיו השוטפות של המושב. המדובר בתפקידים הידועים, בהם גביית תשלומים מחברי המושב, תקציב, אחריות על הנכסים המשותפים, חצרנות, פיקוח על פרוייקטים וכיו"ב – כל אלה גם רשומים היו בהסכם ההתקשרות שנחתם בין הצדדים בתחילת הדרך.
בהכרעתו ציין בית הדין שהמזכיר ביצע את עבודתו תקופה ארוכה יחסית, העבודה בוצעה ממשרדי המושב על כל המשתמע מכך, שימוש בציוד משרדי, מחשב, טלפון, טלפון נייד. המזכיר אמנם לא נדרש לנהל רישום נוכחות אולם הודה שמתכונת עבודתו, כללית, היתה קבועה.
פרמטר אחר לקביעת היחסים בין צדדים כבמקרה זה הוא המבחן האם לתובע היו עסקים נוספים ועיסוקו שבמחלוקת היה עיקרי או טפל. המושב טען כי למזכיר היו עיסוקים נוספים עליהם דיווח לרשויות המס באותו תיק, דבר המלמד שמדובר במסגרת עסקית אחת.
עוד טענה הנתבעת כי התמורה ששולמה לתובע היתה גבוה מזו שהיתה משולמת לו אילו נחשב היה לשכיר. גם בהסכם ההתקשרות נקבע שאם בעתיד יקבע בית דין כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים כי אז יחשב שכרו של המזכיר בגובה 60% מהתמורה שקיבל והיתרה תיוחס לזכויות הסוציאליות המחוייבות ממעמדו זה[2]. בית הדין דחה טענה זו של המושב לאחר שמצא כי סכום השכר ששולם למחליפו של התובע דמה לתמורה הקבלנית שקיבל הוא בהתייחס להיקף המשרה של שניהם.
בענייננו למרות שהכנסתו של המזכיר מעבודתו כנותן שירות למושב היתה בשיעור של כ-30% מסך הכנסותיו, שכן היו לו הכנסות ממשקו החקלאי ומצימרים שניהל יחד עם רעייתו, בית הדין קבע כי המזכיר לא נתן שירותי מזכירות לאחרים מלבד למושב "ועבודתו כמזכיר לא היתה במסגרת עסק של התובע... העבודה של הפעלת המשק החקלאי והצימרים היתה במסגרת עסק של התובע...".
בית הדין גם קבע שהעובדה שהתמורה לעבודתו שולמה למזכיר כנגד חשבונית מס, כעצמאי אין בה כדי לאיין את מעמדו כשכיר.
בית הדין גם העיר: "העובדה שהתובע הוא זה שבזמן אמת היה מעוניין להגדיר את הקשר בין הצדדים כקשר בין קבלן לרוכש שירותים, לא מאיינת את המסקנה שהיו כאן יחסי עובד-מעסיק".
לנוכח נסיבות סיום קשרי העבודה בין הצדדים, היינו הצעת המושב להמשיך בעבודתו תוך הפחתת שכרו קבע בית הדין שהמושב פיטר את המזכיר.
מכאן גזר בית הדין מקצת מהזכויות אותן תבע המזכיר, בהן: סכום הפנסיה חלק מעסיק, דמי הבראה ופיצויי פיטורים. הבסיס לפיו חושב המגיע כפנסיה ופיצויי פיטורים היה מלוא התמורה הקבלנית ששולמה למזכיר.
תביעות התובע לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, פיצוי הלנה ופיצוי בגין נזק לא ממוני, נדחו.
תובנות
העובדה שהצדדים הגדירו את היחסים ביניהם כיחסים בין קבלן לרוכשי שירותים,
העובדה שתמורת העבודה שולמה כנגד חשבונית ולא לפי תלוש שכר,
העובדה שהתובע היה רשום כעצמאי ברשות המס ובמוסד לביטוח לאומי,
בכל אלה אין כדי לגרוע מהמסקנה שהיחסים בין הצדדים היו יחסים שבין עובד למעסיק.
האמור אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי
[1] סע"ש 9350-10-09 אילן יוספוביץ נ' בן עמי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
[2] הלכת גדרון
