חוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 11981(להלן – החוק), הוא חוק קוגנטי שמטרתו חיזוק כוחו של הצרכן במערכת היחסים שלו מול העוסק. נקודת המוצא של החוק היא כי במערכת יחסים זו קיים חוסר שוויון מובנה, וכי לעוסק קיים יתרון משמעותי במידע ובכוח על הצרכן. הנחת היסוד נוספת של החוק היא כי קבלת החלטות מושכלות של הצרכן יכולה להתבצע רק על בסיס מידע מלא אודות המוצר או השירות שהוא רוכש. קבלת מידע מלא מביאה
לתחרות על האטרקטיביות של המוצרים והשירותים, מחירם ואיכותם.
לשם חיזוק כוחו של הצרכן, קובע החוק הוראות ליבה, של איסור הטעיה והפעלת השפעה לא הוגנת. כמו כן קיימות הוראות פוזיטיביות כגון, חובות סימון, חובת הצגת מחירים, חובות גילוי, הוראות בעניין סוגים מסוימים של עסקאות כגון מכר מרחוק, רוכלות, רפואה דחופה, מכירה מיוחדת. הוראות בעניין זכותו של הצרכן לבטל עסקה
והשבת כספו וכן הוראות באשר לשירות לאחר מכירה.
לצורך מתן מירב המידע הנחוץ לצרכן, קובע סעיף 17 לחוק חובות סימון. בין חובות אלה מופיעה חובת הצגת שם היצרן או היבואן ופרטיו, ארץ הייצור וכן כמות המצרך ופירוט הרכבו.
מתוך מסמך להערות הציבור, דצמבר 2020.
הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן
