הרקע
תביעה נסובה סביב מקרה שאירע בין הצדדים אשר שניהם שכנים המתגוררים ביישוב כרמי יוסף. לטענתו של הנתבע, הוא ניגש לביתו של התובע בעקבות מוסיקה רועשת אשר הושמעה והפריעה לו, וביקש מהתובע להנמיך את עוצמת המוסיקה, אך הלה התייחס אליו בצורה מזלזלת ובוטה וסילק אותו משטחו תוך נקיטת אלימות פיזית ומילולית. בעקבות האירוע, פרסם הנתבע פוסט בפורום הקהילתי של היישוב, בו הוא מתאר את גרסתו למאורע. למרות שהפוסט לא כלל את שמו של התובע, בסופו של הפוסט הוא פרסם את כתובתו וקבע כי חומות הבית הגבוהות מעידות כי יש לו מה להסתיר.
התובע טוען כי הפרסום בפורום מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק, וכי אין אמת בדברים אשר פורסמו שכן הנתבע נכנס לחצרו ללא רשות והתבקש לעזוב בנימוס. להוכחת דבריו צירף התובע תצלומים ממצלמות האבטחה בביתו שתיעדו את האירוע.
הנתבע מצדו לא הכחיש את פרסום הפוסט, אך טען שתיאר בצורה כנה ואמתית את מה שאירע. עוד טען הנתבע, כי אין מדובר בלשון הרע שכן הוא לא כלל את שמו של התובע, והוא אינו מתאר את התובע כעבריין או פושע, והוסיף כי מדובר בפוסט שפורסם בתום לב, תוך ביקורת והבעת דעה לגיטימית על התובע.
דיון והכרעה
ביהמ"ש פתח דבריו בציינו כי חוק איסור לשון הרע לעיתים מביא להתנגשות בין חופש הביטוי והזכות לשם טוב, אשר שניהם זכויות יסוד, ועל כן האיזון העדין אשר מצוי בהסדרים הקבועים בו.
ביהמ"ש המשיך בכך שעל פי החוק לא רק פגיעה בפועל בשמו הטוב של האדם, תוכר כלשון הרע המזכה אותו בפיצוי, אלא מספיק שהפרסום עלול לגרום לפגיעה כזו. בנוסף, כאשר שוקלים האם פרסום מסוים מהווה לשון הרע, יש לבחון כיצד הביטוי יתקבל בעיניו של האדם הסביר ומהי השפעתו על ההערכה לה זוכה האדם בציבור, ואין הכרח לבחון את כוונתו של הפוגע או כיצד התקבל הביטוי אצל הנפגע. כמו כן, גם דברים שיש בהם אמת עלולים לעלות כדי לשון הרע אם יש בהם כדי להשפיל ולבזות את הנפגע.
בהתאם לאמור, קבע ביהמ"ש כי פרסום הפוסט עולה כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק, שכן הנתבע נקט בתיאורים מבזים, תוך שהוא כותב כי התובע הוא אדם אלים וביריוני אשר יש לו מה להסתיר. ביהמ"ש קבע, כי למרות שהנתבע לא ציין את שמו של התובע ניתן להבין בבירור במי מדובר, שכן הוא פרסם את כתובתו, ובמיוחד שמדובר ביישוב שאינו גדול.
לעניין טענת אמת בפרסום שהעלה הנתבע כטענת הגנה, קבע ביהמ"ש, כי מעיון בתצלומים שצירף התובע ניתן לראות כי התובע לא פעל באלימות כלפי הנתבע בשום שלב, אלא הורה לו באצבעו לצאת החוצה מחצרו וליווה אותו לשער החצר תוך שהוא שומר ממנו מרחק. אי לכך, לא הצליח הנתבע להוכיח כי דיבר אמת בדברים שנכתבו בפוסט.
לאחר שקבע כי יש בפרסום הפוסט משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע, וכי לא עומדות לנתבע ההגנות שבחוק, עבר ביהמ"ש לבחון את שאלת הפיצוי לו זכאי התובע. אומנם, החוק מאפשר פיצוי של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, וכאשר הוכח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע ניתן להשית פיצוי של עד 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק. אך בהתחשב בכך שמדובר בפורום בעל תפוצה מצומצמת, וכן בעובדה שהפוסט הוסר לאחר ארבעה ימים בלבד, ביהמ"ש העמיד את סכום הפיצוי על 10,000 ₪ בלבד.
סיכום
ביהמ"ש קיבל את התביעה באופן חלקי וחייב את הנתבע בתשלום פיצויים לתובע בסך 10,000 ₪. בנוסף לכך חויב הנתבע בתשלום הוצאות משפט בסך 2,000 ₪, ובהשתתפות של 1,000 ₪ באגרת ביהמ"ש אשר שילם התובע.
ת.א (שלום)(רשל״צ) 52180-12-14 נועם נ' דוד, פס״ד מיום 29/11/16
