הרקע
ההליך נסוב סביב שטח הנמצא בתחומי היישוב אדרת ואשר שייך לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י). לטענת רמ"י, זוג תושבי היישוב אדרת, המתגוררים בשכירות בסמוך לשטח האמור, חרגו מגבולות המגרש שבחזקתם ופלשו כ-800 מ"ר אל תוך השטח הציבורי הנמצא בבעלותה. בתוך כך, בנו בני הזוג בשטח זה טרסה, ריצפו פינת ישיבה, הניחו דשא מלאכותי, נטעו עצים והניחו מערכת השקיה. משכך פעלה רמ"י והוציא צו לסילוק ידם של התושבים מהשטח האמור.
לאחר קבלת הצו, הגישו התושבים בקשה לבימ"ש שלום לעיכוב ביצוע הסילוק, וזאת עד לאחר שיינתן פסק דין בתביעה שיגישו בעניין. בבקשתם טענו כי אומנם אין להם זכויות קנייניות בשטח הפלישה, אולם במתן צו הסילוק נפלו פגמים העולים כדי אי חוקיות והעדר סמכות לתתו ומצדיקים את ביטולו. כמו כן, טענו התושבים, כי הם לא פלשו בצורה אינטנסיבית לקרקע, אלא רק טיפחו שטח ציבורי פתוח והדבר לא מהווה עילה לסלקם. בנוסף טענו, כי רמ"י לא ערכה להם שימוע בטרם מתן הצו ולא ניתנה להם הזדמנות להשמיע טענותיהם.
מנגד, טענה רמ"י, כי הצו ניתן כדין, וכי אין לתושבים כל זכות בקרקע. עוד טענה רמ"י, כי התושבים כבר פלשו לפני מספר שנים לשטח ולאחר שניתנה להם התראה מצד רמ"י הם חדלו ממעשיהם, ואולם, כעת הם חזרו לסורם ופלשו לקרקע בשנית. כמו כן, טענה רמ"י, כי ניתנה לתושבים אפשרות מספקת להעלות את טענותיהם לאחר שקיבלו מספר התראות בטרם הוצא צו הסילוק.
בימ"ש שלום קיבל הבקשה בנימוק שעיכוב הביצוע של צו הסילוק לא יגרום כל נזק לרמ"י, זאת בין היתר, בהתחשב בכך שהתושבים עצמם טוענים כי אין הם תופסים בקרקע כל חזקה ייחודית. מה עוד שגם אם ההכרעה בפסק הדין תהיה לטובת רמ"י, היא תוכל להיפרע על זמן העיכוב בתשלום כספי מהתושבים בגין איחור בסילוק הפלישה.
על החלטה זו, הגישה רמ"י בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. לטענתה, צו הסילוק ניתן כדין ובימ"ש קמא לא העלה כל ספק באשר לשאלה האם מתקיימים במקרה דנן התנאים בגינם ניתן להוציא צו סילוק. כמו כן, התושבים עצמם הצהירו כי אין להם כל זכות בקרקע ועל כן אין כל סיבה לעכב את ביצוע הצו ולסלקם מן השטח.
דיון והכרעה
ביהמ"ש המחוזי שמע את טענות הצדדים, וקבע כי יש לקבל את בקשת רמ"י למתן רשות ערעור, ועל כן הוא דן בערעור על החלטת בימ"ש קמא. בתוך כך, פתח ביהמ"ש המחוזי באמרו, כי ככלל פניה לביהמ"ש לא תעקב ביצועו של צו סילוק, זאת מכיוון וצווי הסילוק ניתנו למוסדות המדינה ככלי להילחם בתופעת הפלישה הבלתי חוקית למקרקעי ציבור. בהתאם לכך, כאשר ביקשו התושבים סעד זמני של עיכוב ביצוע צו הסילוק, היה עליהם לעמוד בשני תנאים. הראשון, הוכחת זכות לקבלת הסעד, והשני, הוכחה כי הסיכויים שיזכו בתביעתם העיקרית גבוהה ועומדת לטובתם.
בעניין זה, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי אף בימ"ש קמא הסכים שסיכויי התביעה של התושבים לביטול צו הסילוק קלושים, בשל העובדה כי אין חולק שמדובר במקרקעי ציבור, וכן בשל כך שהתושבים עצמם הצהירו כי אין בידיהם כל זכות קניינית לגבי השטח נשוא המחלוקת. בנוסף קבע ביהמ"ש המחוזי, כי גם לטענות התושבים בקשר לפגמים שנפלו בהליך הוצאתו של הצו סיכויים קלושים להתקבל, זאת מכיוון ומבירור קצר עולה כי מדובר בפלישה שנייה של התושבים לשטח, וכן כי ניתנה להם זכות להעלות טענותיהם בהתראה שקיבלו בטרם הוצא צו הסילוק, אולם התושבים בחרו שלא לממש את זכותם ולא פנו לממונה מטעם רמ"י להשמיע טענותיהם.
אי לכך, לא עמדו התושבים בתנאים למתן סעד זמני, זאת מכיוון ולא הוכיחו כל עילה המקנה להם זכות במקרקעין, וכן בשל העובדה שסיכוייהם לזכות בתביעה קלושים, ובהתאם לכך דינו של הערעור להתקבל.
סיכום
מכל האמור, קיבל ביהמ"ש המחוזי את הערעור וביטל את החלטת בימ"ש קמא בדבר עיכוב ביצוע צו הסילוק.
התושבים חויבו בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד רמ"י בסך 5,000 ₪,
רע"א (ירושלים) 34574-04-17 רשות מקרקעי ישראל נ' מסטיי, פס״ד מיום 25/09/1
