ביום 29.8.2021, ניתן בבית המשפט העליון, פסק דין קשה מאוד, אשר אמור להדיר שינה מעיינו של מי שזכויות המתיישבים בנחלותיהם, יקרות לליבו.
בית המשפט העליון, בפסק דינו, הלך כמה צעדים יותר מידי קדימה, ולמעשה פתח הוא את הפתח לנטילת נחלות ממתיישבים אשר עשרות שנים מחזיקים הם בקרקעות אלו. בכך, סתם בית המשפט את הגולל על הטענה לפיה, לפחות ברמה הרעיונית, מעמד ברי הרשות בנחלות הינו דומה למעמדם של חוכרים לדורות. קביעה זו הינה בניגוד לפסק דין אחר של בית המשפט העליון שקבע שמעמדם של בעלי הנחלות הוא כן דומה למעמד של חוכרים לדורות וכך איפשר לגבות מהמתיישבים היטלי השבחה, במקום חלף היטל השבחה אשר היה מועבר עד אז מרשות מקרקעי ישראל.
במה דברים אמורים?
משפחת קלקודה מכפר טרומן, הינה משפחה אשר שנים רבות מאוד עסקה בחקלאות, אולם, כמו רבים וטובים מחקלאי הארץ, העסקים קרסו, החובות תפחו ונאלצו הם "להמציא את עצמם מחדש".
אכן, מש' קלקודה פעלה "בגדול" וביצעה שימושים חורגים בהיקפים נרחבים מאוד ובכללם, חניון "טסים" אשר הציע שירותים שונים לבאי נמל התעופה בן גוריון. בנוסף, הוגשו במהלך השנים כנגדם כתבי אישום וניתנו פסקי דין המחייבים את הפסקת השימוש אולם, פסקי הדין לא קויימו במועדים אותם קבע בית המשפט. בנסיבות אלו, ניתן להבין מדוע נדרשו הם לתת את הדין בגין מעשיהם.
אולם, האם בשל התנהגותם זו ראוי ונכון ליתן פסק דין אשר יש בו קביעות בעלות השפעה רוחבית פוגענית על כלל ציבור המתיישבים?
האם מוצדקות קביעות בית המשפט הקובעות כי מוצדק ליטול ממשפחת קלקודה אף את בית המגורים הבנוי כדין, בהיתר ולא בוצע בו כל שימוש חורג?
לטעמי ולעניות דעתי, התשובה היא לא!
אין בכוונתי להצדיק או לצודד בסיטואציה בה מבוצעים שימושים חורגים בנחלה. אולם, כולנו, בתוך עמנו אנו יושבים.
כמה מקוראי שורות אלו כעת, יכולים לומר בכנות- "הנחלה שלנו נקייה מכל רבב"? "אין בה שבב ושמץ של בניה/ שימוש שלא כדין"?
אני יכולה להניח כי לא מעט מבעלי הנחלות, הסבו מבנה קטן למטרת אחסנה/ ביצעו בעבר שימוש חורג בנחלה/ פיצלו את בית המגורים/ כלל אינם מתגוררים בנחלה אלא נתנו לילדיהם להתגורר שם או אפילו השכירו לצד שלישי את בית המגורים/ הניחו קרוואן קטן בנחלה לילד שהתחתן ועוד כיוצ"ב.
כל מי שנחלתו אינה "צחה וברה" חייב ליתן כאן ועכשיו את הדעת על הנעשה בנחלתו שכן הטענה כאילו "קלקודה, עשה שימושים בהיקפים בוטים ולכן מיצו איתו את הדין אולם, לנו זה לא יקרה" הינה טענה הינה שגויה ומטעה עד מאוד משני טעמים:
- פסק הדין קובע מפורשות אחרת - בסעיף 40 לפסק הדין נקבע כי בכל מקרה בו בוצעה הפרה של הסכם המשבצת, בידי רשות מקרקעי ישראל הכלים לבטל את ההסכם ולדרוש את השבת הנחלה, ומדגיש כבוד השופט מינץ וקובע כי הזכות של הרשות לדרוש השבה הינה : ".. בין אם מדובר בהפרה חד פעמית ובין אם בהפרה ממושכת; בין אם מדובר בהפרה "קלה" ובין אם חמורה; בין אם בהפרה שהופסקה לפני שנים רבות ובין אם לאחרונה;בין אם מדובר בהפרה בשולי המקרקעין ובין אם בכולם".
- טענת ה"מדרון החלקלק"- היום אכן רשות מקרקעי ישראל דרשה השבה במקום בו בוצעו שימושים חורגים בהיקפים בוטים אולם עוד כמה שנים מי ימנע מרשות מקרקעי ישראל לדרוש השבה במקרה של הפרות מינוריות? או הפרות שכבר פסקו? מה ימנע מרשות מקרקעי ישראל לדרוש השבה של נחלה שהבעלים אינו מתגורר בה אלא ילדיו?
ההשלכות החמורות שיש לפסק דין קלקודה על דלדול וכמעט ריקון מתוכן של זכויות המתיישבים בנחלות חייבות לעורר שיח ציבורי ער בנוגע לזכויותיהם של המתיישבים בנחלותיהם, זאת לאחר שנים רבות בהן החזיקו הם בקרקעות ובכך סייעו לשמירה על בטחון המדינה נוסף על טיפוח החקלאות בקרקעות כל זאת- לרווחת כולנו .
פסק דין קלקודה מציף סוגיית עומק, המרחב הכפרי שינה את פניו, החקלאות אינה כפי שהיתה בעבר, ובכל הכבוד לרשות מקרקעי ישראל וביחס למטרותיה, בעדינות אציין כי מסופקת אני עד כמה אכן כל מה שמניע אותה בהליכים הננקטים נגד מתיישבים הינו "שמירה על המרחב הכפרי".
אין זה סוד כי רשות מקרקעי ישראל גובה סכומי עתק עבור כל פעולה אותה בעל נחלה מתבקש לבצע בנחלתו- סכומי ההיוון, הפל"ח, דמי השימוש וכדומה הינם גבוהים מאוד.
מרגע שהרשות מאשרת ביצוע פל"ח ופיצול מבנים ומגרשים בנחלה ניתן לומר כי למעשה אם בעבר השיח היה ברמה ה"ערכית" כיום השיח הינו ברמה "הכלכלית" כך שבעל המאה הוא בעל הדעה. לא בכדי לא מעט מתיישבים מרגישים עזובים, חבוטים ומתוסכלים מול רשות מקרקעי ישראל.
ההתמודדות של המתיישב מול הרשות הינה ארוכת שנים עד כדי כך שכיום התחושה היא שהגוף אשר הוקם להיות לעזר למתיישבים כיום פועל הוא כנגדם.
לסיכום,
לפני שנים רבות הכריזה המדינה על תופעת הבניה הלא חוקית והשימושים החורגים "כמכת מדינה". מדיניות האכיפה הלכה והחריפה וכמובן תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965, הידוע כ"חוק קמיניץ", סייע לכך מאוד. אולם, חרף כל ההליכים אשר נקטה בהם המדינה עד כה, פסק דין קלקודה הינו המרחיק לכת ביותר.
ומדוע?
בגלל שנקבע שבכל מצב שבו התכלית החקלאית שלשמה הוקצתה הקרקע, תכלית הסכם המשבצת, אינה מוגשמת- בידי רשות מקרקעי ישראל הסמכות להחליט אם לבקש את השבת הקרקע.
בכך היא שגיאתו הגדולה ביותר של בית המשפט העליון בפסק דינו.
ככל שהיקף השימושים החורגים ואי ציות להחלטות שיפוטיות, הם היו הגורמים שהיוו מבחינת בית המשפט את הצידוק לנטילת נחלות, אזי טוב היה, אילו לא היה מצדיק הוא את קביעותיו בניתוח המשפטי המתפלפל של פסק הדין, אשר רוחבית, יוצר הוא עיוותים משפטיים-בכך שאינו מכיר בזכויות המתיישבים בנחלותיהן; שנותן תוקף יתר להסכם המשבצת במקום להחלטות מנהל מכוננות הקובעות כי נחלה תועבר בדרך של חכירה; שמאפשר גביה של רווח יזמי; חישוב דמי שימוש על דרך אומדנא תוך היפוך נטלי הוכחה; שמאפשר הפקעת זכויות גם בחלקת המגורים שבה לא נעשו כל הפרות והמבנים בה הוקמו כדין- כל זאת מבלי לפצות את בעל הנחלה על השקעותיו!
מאידך גיסא, אם אכן בית המשפט העליון סבור כי אם לא מתבצעת פעילות חקלאית בנחלה (לפי תכליות הסכם המשבצת) לרשות מקרקעי ישראל הסמכות לדרוש השבת נחלה אם בעבר בוצעו בה הפרות, זאת אף אם ההפרה פסקה לפני שנים, ואפילו אם מדובר בהפרה קטנה ביותר- אזי אומר כי קביעה זו הינה בלתי מידתית, מעוותת ופוגענית המחייבת שתובא בפני המחוקק אשר אחת ולתמיד יסדיר חוקית את הנושא זכויות המתישבית בנחלותיהם.
עא 1594/20 יצחק קלקודה נ' רשות מקרקעי ישראל. פס״ד מיום 29.08.21
