מושבים רבים ואף חברי מושבים עוסקים בהשכרת נכסים. ברובם המוחלט קובעים הסכמי השכירות כי חובת תשלום הארנונה מוטלת על שוכר הדירה. ההסכמים אף קובעים כי על השוכר מוטלת חובת הדיווח לרשות כי הוא האחראי לביצוע תשלום הארנונה. עם זאת, הדין עצמו "מקל" עם הרשות וקובע כי כל עוד לא דווח לה אחרת, היא רשאית להמשיך ולדרוש את תשלום הארנונה ממי שרשום בספריה כמחזיק בדירה.
פסק דין שניתן לאחרונה (17.9.20)* בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב דן בשאלה האם ייתכנו מקרים בהם, למרות האמור, הרשות אינה רשאית להמשיך ולהסתמך על הרישום אצלה. בשל חשיבותו של פסק הדין בחרתי לסקור בפניכם את עיקריו.
באותו עניין נעצר העותר בשנת 2001, נשפט וריצה עונש מאסר בן כ-15 שנים. במהלך אותה תקופה, חולט מלוא רכושו לרבות דירתו. בגין הדירה מונה בשנת 2003 כונס נכסים אשר מכר את הדירה בשנת 2007. לאחר שחרורו ממאסר התברר לעותר, כי למרות שהדירה נמכרה על ידי כונס הנכסים עוד בשנת 2007, תובע ממנו מנהל הארנונה בעירייה כספים בגין חובות ארנונה לשנים 2001-2004, בסך של כ-75,000 ₪.
העותר טען כי הוא ורעייתו אינם חבים סכום כלשהו לעירייה בגין הדירה נשוא העתירה, לאחר שהעותר שהה בכלא משנת 2001, ומשכך ברי כי לא יכול היה להחזיק בדירה בין השנים 2001 – 2004.
מנגד טען מנהל הארנונה כי מחזיקי הנכס, כפי שצוין בספרי העירייה היו העותר ורעייתו, וכל עוד לא היה שינוי ברישום המחזיק, ובענייננו כל עוד לא נתפסה הדירה על ידי כונס הנכסים בשנת 2004, העותר ורעייתו הם המחזיקים, ומשכך הם החבים בתשלום הארנונה. מנהל הארנונה אף טען כי נקט, במהלך כל השנים, בהליכי גביה כנגד העותר ורעייתו, אולם כל הניסיונות לגביית חוב הארנונה העלו חרס. מנהל הארנונה צירף תדפיס מפורט של הפעולות שננקטו, במטרה לנסות ולגבות את חוב הארנונה.
בפסק דינו מפנה בית המשפט לסעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, וקובע כי אלו אכן מטילים חובה על נישום להודיע לרשות, בכתב, על חדילת בעלות או חדילת החזקה בנכס. רק הודעה כאמור עשויה לפטור נישום מחובת תשלום ארנונה. בית המשפט מסביר כי תכלית סעיפים אלו היא, בעקרון, הקלת הנטל המוטל על העירייה, בכך שלא תחויב לבצע בדיקה אקטיבית של זהות המחזיק, בכל נכס.
יחד עם זאת, אין הרשות המקומית פטורה מחובת ההגינות המוטלת עליה כרשות ציבורית. כך, בפסיקה נקבע כי סעיפים אלו אינם יכולים ליתן לרשות המקומית, הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת, תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. יתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה את תפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או ההחזקה של נכס מסוים שבשטחה.
בענייננו, קובע בית המשפט, סביר היה כי מנהל הארנונה יערוך בדיקות משלו לבירור המחזיקים. זאת, על מנת לוודא אל נכון, מי מחזיק בדירה משהעותר מרצה עונש מאסר.
בית המשפט מציין כי עיון מדוקדק בתדפיס שצירף מנהל הארנונה מעלה כי במהלך השנים ביצע מנהל הארנונה פעולות סרק רבות בנוסף לתקופה של כמעט 7 שנים במהלכן לא ביצע פעולות כלל. לאור כך פוסק בית המשפט כי מנהל הארנונה לא פעל ביעילות הראויה לגביית החוב.
בית המשפט ממשיך וקובע כי בענייננו, ידעה העירייה, או היה עליה לדעת, שהעותר מרצה עונש מאסר מאז שנת 2001, וידעה בבירור כי הדירה נתפסה על ידי כונס הנכסים בשנת 2003. במצב כזה, אין כל טעם במשלוח הודעות לכתובת הדירה נשוא העתירה, אולם מנהל הארנונה המשיך לעשות כן במשך תקופה ארוכה, בלא לנסות ולאתר, בכוחות עצמו, את הנישומים.
בית המשפט קובע כי העירייה לא עשתה די, במהלך השנים, על מנת לגבות את החוב, כאמור במיוחד בין השנים 2003 עד 2010, אולם גם בהמשך. שיהוי זה די בו כדי לקבוע שאין העירייה רשאית, בשלב זה, להמשיך ולגבות את חוב הארנונה.
לאור האמור, בית המשפט מקבל את העתירה ומורה על ביטול דרישת התשלום כנגד העותר בגין חוב הארנונה. הינה כי כן בפנינו פסק דין אשר פותח צוהר לשינוי מאזן הכוחות בין הרשות לנישום ואינו מתיר לרשות לעצום את עיניה אל מול המציאות.
- עת"מ (מינהליים ת"א) 51396-10-19 רונן קרסנובורסקי נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו (פורסם בנבו, 17.09.2020)
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
