השאלה אם ניתן לסווג פעילות כפעילות חקלאית אם לאו, היא שאלה קריטית.
זאת, בשעה שהן על פי דיני התכנון והבנייה והן על פי חוק ההתיישבות, שימוש שאינו חקלאי הנעשה על קרקע חקלאית ללא קבלת היתר, נחשב ל"שימוש חורג" ואסור, שבצדו סקציות חמורות.
בנוסף, לשאלה זו יש גם השלכות כספיות נרחבות, שכן דמי השימוש הנגבים על ידי רשות מקרקעי ישראל ("רמ"י") בגין פעילות בעלת אופי מסחרי גבוהים משמעותית מאלו הנגבים בגין פעילות חקלאית. מדובר בנושא רלוונטי לקיבוצים רבים אשר לצד פעילויות חקלאיות מובהקות (רפת, לולים, גד"ש וכו'), מפעילים גם עסקים הנמצאים בתחום "האפור".
פסק דין* שניתן לאחרונה (6.2.19) בבית המשפט השלום בבית שמש דן בסוגיית סיווג הפעילות בקרקע חקלאית, ומפאת חשיבותו בחרתי לסקרו בפניכם בתמצית.
באותו עניין הגישה רמ"י תביעה לקבל דמי שימוש בסכום של כ- 800,000 ₪ בגין שימוש חורג של הנתבעים במבנה המצוי על קרקע במושב בין השנים 2002-2009. הנתבעים טענו כי אמנם עד לשנת 2002 השתמשו במבנה לאחסון סחורות עבור עסק לממכר מוצרי חשמל אך בשנה זו סגרו את העסק והמבנה עמד ריק עד לשנת 2004. בשנה זו חידשו את השימוש שנעשה בנכס לצורך גידול דגי נוי.
לטענת הנתבעים שימוש זה מהווה שימוש חקלאי. רמ"י טענה מנגד כי גידול דגי נוי לא מהווה שימוש חקלאי, כך שיש לחייב את הנתבעים דמי שימוש על-פי שימוש מסחרי.
במסגרת פסק דינו קיבל בית המשפט את טענת הנתבעים כי לא נעשה שימוש בנכס בין השנים 2002-2004.
לעניין סיווג השימוש של גידול דגי נוי מפנה בית המשפט לסעיף 1 לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) תשכ"ז-1967 המגדיר קרקע חקלאית כך: "קרקע חקלאית" – קרקע שנועדה לשמש לייצור תוצרת חקלאית, לגידול פרחים, למשתלה, לגידול בעלי חיים או להחזקתם או למרעה להם, או להחזקת ציוד חקלאי או מלאי חקלאי"; כמו כן מפנה בית המשפט לסעיף 7(ב) לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 המגדיר מהי מטרה לא חקלאית:"מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים".
על בסיס סעיפים אלו קובע בית המשפט כי גידול בעלי חיים מוגדר, על-פניו, כשימוש חקלאי, ללא הגבלה או החרגה של סוגי בעלי חיים.
כך גם אין התייחסות לתכלית לשמה נועדו בעלי החיים (אם למאכל או לפנאי או לכל מטרה אחרת). בית המשפט מציין כי לשיטת רמ"י גידול דגי נוי הוא שימוש מסחרי לכל דבר ועניין, ואיננו שימוש חקלאי.
לחיזוק טענותיה הפנתה רמ"י לפסק דין אשר לטענתה קבע כי גידול ציפורי נוי הוא פעילות מסחרית ויש להקיש מכך גם לגבי גידול דגי נוי. בהתייחס לפסיקה אליה הפנתה רמ"י קובע בית המשפט כי באותו עניין הופעלה חנות מסחרית שבה נמכרים אמנם בעלי חיים אך לא רק, נמכרים בה גם מוצרים ואביזרים שונים הקשורים בבעלי חיים (אקווריומים, מזון לבעלי חיים וכד').
בנסיבות אלה ראה בית המשפט שם לסווג את הפעילות הנעשית במקום כפעילות מסחרית ולא חקלאית. כלומר העובדה שהופעלה במקום חנות מסחרית היא ששללה את אופיו החקלאי של השימוש במקום ולא העובדה שמדובר בגידול ציפורי נוי דווקא (בשונה מתרנגולים או עופות למאכל). בית המשפט קובע כי אין זה המקרה שבפניו שעה שאין מחלוקת שבמבנה נשוא התובענה לא מתנהלת חנות והמקום לא משמש לא לממכר בעלי חיים, ולא לממכר כלשהו. הנתבעים טענו שהם מגדלים את הדגים לצורך ייצוא לחו"ל וגם טענה זו לא נסתרה. בנסיבות אלה קובע בית המשפט כי לא מתקיימת במקום פעילות של חנות מסחרית כי אם בית גידול לדגים, ואין נפקא מינה שמדובר בדגי נוי ולא בדגים למאכל. אדרבא, בית המשפט מציין כי מפסק הדין אליו הפנתה התובעת משתמע שאם היה המקום משמש רק כחווה לגידול ציפורי נוי בלבד (ולא הייתה מופעלת בו גם חנות) הרי שהשימוש היה מוגדר כשימוש חקלאי.
לאור האמור, בית המשפט קובע כי בגין השנים בהן גודלו במבנה דני נוי, יש לחייב בדמי שימוש לפי תעריף חקלאי ולא לפי תעריף מסחרי. בגין השנים הנוספות, בהן לא נעשה שימוש במבנה כלל, בית המשפט קובע כי יש לחייב לפי השימוש הזול ביותר האפשרי בנכס. זאת כשם שלצורך בארנונה, כאשר מוטל חיוב נכס ריק, יש להתחשב בשימוש הזול ביותר האפשרי בנכס. כלומר, גם בגין שנים אלו יש לחייב דמי שימוש לפי שימוש חקלאי שהוא הזול ביותר האפשרי בנסיבות העניין.
* ת"א (שלום בי"ש) 45276-06-13 מנהל מקרקעי ישראל ירושלים נ' יוסף ערוסי (פורסם בנבו, 06.02.2019)
