פסק דין שיצא לאחרונה תחת ידי בג"צ(1) דחה עתירה של עדאלה, קן לעובד והאגודה לזכויות אזרח כנגד שרת המשפטים והיועמ"ש.
עניינה של העתירה הוא בקשה לביטול תקנה שהותקנה ע"י שרת המשפטים והוחלה מ-2.9.17 (2). עיקרה של התקנה הוא היכולת של בית הדין לעבודה לצוות על תובע להפקיד סכום כסף – ערובה – בקופת בית הדין על מנת שממנו יפוצה נתבע שהתביעה כנגדו נדחתה ונפסקו לטובתו הוצאות ושכ"ט עו"ד אותם על התובע לשלם.
התקנה עוסקת במי שאינם אזרחי ישראל ואינם אזרחים של מדינה לה יש עם מדינת ישראל אמנה (תאילנד) המאפשרת גביית סכום שנפסק בבית משפט בישראל. בית הדין רשאי כאמור לקבוע את סכום הערובה במקום בו התובע אינו מציג ולו ראשית ראיה התומכת בתביעתו ו/או שלא הוכח כי תהיה בידי הנתבע היכולת לפרוע הוצאותיו אם וכאשר יפסקו לטובתו.
הטלת ערובה כאמור אינו עניין אוטומטי והוא יעשה אם יתבקש הדבר ע"י הנתבע ובמקום בו לא יצליח התובע בראשיתו של ההליך המשפטי להוכיח כי יש בידו "ראשית ראיה" להוכחת תביעתו וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה. (למשל תלושי שכר המצביעים על קשרי עבודה). בנוסף נקבע בתקנה כי לבית הדין שיקול דעת שלא להטיל ערובה תוך שעליו לנמק החלטתו. תחילתו של עניין כעולה מפסק הדין הוא פנייה של מעסיקים חקלאים מבקעת הירדן לנוכח גל תביעות שהוגשו נגדם על ידי עובדים פלסטיניים.
יוסבר, לגבי עובדים פלסטיניים בתחומי הקו הירוק המועסקים אצל מעסיק ספציפי והוא מדווח על עבודת התובע למדור התשלומים נחשב הדבר כ"ראשית ראיה".
בידי עובדים תאילנדים קיימת "ראשית ראיה" במקום בו הועסקו מכֹח אשרה שניתנה להם לעבודה אצל מעסיק מסוים וקיים על כך רישום מסודר במשרד הפנים.
בבקעת הירדן ובשטחים בכלל לא קיים הנוהל המתקיים בישראל היינו דיווח למדור התשלומים, דיווח שבלעדיו לא ניתן לעובד פלסטיני לעבוד בישראל. במשקים החקלאיים בבקעת הירדן רווח הנוהג של העסקת קבוצות עבודה על ידי קבלנים הנחשבים מעסיקיהם של העובדים. חרף מתכונת עבודה זו מגישים "עובדים" אלה תביעות כנגד חקלאים אצלם הועסקו על ידי קבלנים או לא הועסקו אצלם כלל.
זהו המקור והסיבה להתקנת התקנה בה עסק בג"צ.
העותרים טענו כי התקנה חוסמת עובדים מהקבוצות המוחלשות ביותר מלתבוע זכויותיהם. העותרים המציאו לבג"צ נתונים השוואתיים לחיזוק טענתם. מניתוח שערכו עלה כי מאז הותקנה התקנה הוטלה ערובה על 104 עובדים שאינם אזרחי ישראל לעומת רק 11 כאלה בתקופה המקבילה טרם החלת התקנה.
לפי הנתונים אותם הגישו העותרים, כמחצית מהתובעים שחוייבו בהפקדת ערובה היו פלסטינאים והקבוצה השנייה בגודלה היו מסתננים מאריתראה וסודן.
בניתוח הענפים הנתבעים בהם נדונה תביעה להשתת ערובה עולה כי הנתח של ענף החקלאות עומד על כרבע מכלל ההחלטות על הפקדת ערובה.
הכרעת פסק הדין:
בקצרה יאמר כי טענת העותרים לחוסר סמכות של שרת המשפטים נדחתה. הטענה של נעילת דלתותיו של בית הדין בפני תובעים לגיטימיים נדחתה אף היא, מה גם ש"התקנה מאפשרת לבתי הדין מרחב תמרון להפעיל את סמכותם בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה". נקבע כי הממצאים שהוגשו לבג"צ בדבר העליה במספר המקרים בהם הוחלט על הפקדת ערובה אינם בלתי סבירים ומכל מקום זאת היתה מטרת התקנה. בג"צ קבע גם, לנוכח העומס המוטל על מערכת בתי המשפט והחשש מניצול לרעה של פניה לבתי הדין לעבודה בשים לב לסכומי האגרה הנמוכים, יש לברך על התקנה.
בשולי הדברים ראוי לצטט הערה המצוינת בפסק הדין: "... במקרים רבים נאלצו נתבעים לסיים את ההליך בפשרה, מתוך הבנה שתוצאה זו משתלמת עבורם יותר מבחינה כלכלית מאשר ניהול הליך משפטי".
אכן, וזאת מניסיון אישי, באין ספור מקרים שיקולי נוחות ושיקול כלכלי קר מוביל נתבעים לפשרות מול תובעים גם במקרים שאילו המשיכו את ההליך עד סופו היתה התביעה נדחית.
רשם: שמואל גלנץ, עו"ד
- בג"צ 7016/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, קו לעובד, האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.
- תקנה 116 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) (תיקון) התשע"ו-2016.
