לאחרונה פנה למשרדי מנהל של גוף חקלאי וסיפר כי העובדים, אשר מגיעים לעבודה באמצעות הסעות שהוא מארגן, דורשים לקבל שכר נוסף בשל כך שהם מתייצבים לעבודה לפני שעת ההתחלה הרשמית. פסק דין* שניתן ביום 9.9.19 בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים דן בסוגיה זו, ועל כן בחרתי לסקור את עיקריו בפניכם.
באותו עניין העסיקה הנתבעת כ- 500 עובדים תושבי השטחים. הנתבעת סיפקה הסעות מאורגנות למרבית העובדים האוספות אותם מכפריהם השונים עד למקום העבודה. מרבית העובדים הגיעו לחצר המפעל סביב השעה 5:30 בבוקר. העובדים נהגו להחתים כרטיס מיד עם כניסתם לחצר המפעל אולם המערכת הממוחשבת תיעדה את שעות הנוכחות רק החל מהשעה 7:00, שעת פתיחת המפעל הרשמית.
השאלה שעמדה על הפרק היתה האם יש לראות בשעות ההמתנה כשעות עבודה או לא.
בראשית פסק דינו חוזר בית הדין על ההלכה הפסוקה והידועה לפיה עובד זכאי לשכר אם העמיד עצמו לרשות העבודה גם אם לא סופקה לו עבודה בפועל. בפסיקה נקבע המבחן של היות העובד "מוכן ומזומן" לביצוע העבודה. מבחן זה הוגדר על דרך השלילה כזמן בו העובד אינו חופשי לעשות כרצונו. כך למשל, גם לגבי הפסקות בתוך כדי יום עבודה רשמי, נקבע לא אחת כי יש להבחין בין זמני הפסקות קצרים אשר מזכות בשכר ובין הפסקות ארוכות אשר אינן חלק משעות העבודה. עוד מציין בית הדין כי ברור גם שכל התנהלות מצד המעסיק כפופה לחובתו לפעול מול העובד בתום לב ובהגינות.
בענייננו, לאחר ששקל את הראיות שהובאו בפניו קבע בית הדין כי התובעים לא עבדו עד לפתיחת המפעל בשעה 7:00. נקבע כי העובדה שהתובעים הגיעו מוקדם והיו מוכנים ומזומנים לעבוד לשיטתם אין בה דבר כשלעצמה.
עוד נקבע כי התובעים היו חופשיים לעשות כרצונם ואיש לא הגביל את צאתם ובואם. בית הדין קובע כי העובדה שאין הרבה מה לעשות באזור התעשייה בשעות אלו, כפי שטענו התובעים, אין בה כדי להשפיע במקרה שלנו. נקבע כי מבחינה רעיונית, אין הבדל בין המקרה של התובעים למקרה תיאורטי בו עובד ירד מההסעה בשער אזור התעשייה או אחרי מעבר המחסום וימתין שם שאז ברור לכל שאינו זכאי לשכר בגין זמן ההמתנה.
לאור מסקנות אלו, בית הדין קובע כי השאלה העיקרית היא האם הנתבעת פעלה בהגינות ובתום לב ואף בסבירות ומה ההשלכות של שאלה זו.
התובעים טענו בעניין זה כי הנתבעת העדיפה את ריכוז העובדים כולם זמן רב מראש על מנת שלא להתעכב בפתיחת המפעל וזאת על חשבון זמנם של העובדים ובאופן שרירותי.
מנגד טענה הנתבעת כי שעת הנסיעה המקודמת נבעה מרצונם של העובדים להימנע מהמתנה ממושכת במחסום בשעות העומס והעדפתם כי זמן ההמתנה יהיה בנוחות בחצר המפעל מאשר במחסום.
בעניין זה קובע בית הדין כי דרישה ממעסיק המעמיד הסעות לרשות עובדיו, כי ההסעות תגענה תמיד בדיוק בשעת תחילת העבודה שאחרת יישא בתשלום היא בלתי מסתברת לכל הדעות. השאלה אפוא מתמצה בעניין זה בסבירות ההסדר. בית הדין קובע כי בענייננו לא ניתן לקבוע שהתובעים הוכיחו שמדובר בהסדר בלתי סביר מבחינה מהותית- גם אם הדבר נראה כך ממבט ראשון.
כך, עמדה בפני העובדים אופציה של הגעה עצמאית וקבלת החזר. משזה המצב, זכותה של הנתבעת לקבוע גם הסדר הסעות בלתי סביר, למי שמעוניין בו, כל עוד נשמרת למי שאינו מעוניין הזכות להגיע עצמאית. אמנם, בית הדין מציין כי בנסיבות אלו הייתה חובה על הנתבעת לפעול ביתר אקטיביות על מנת להעמיד בפני העובדים את קיומן של שתי האפשרויות אולם אין בכך די כדי להצדיק את חיובה בתשלום שכר למפרע. בית הדין מסביר כי במצב דברים זה, ככל שמי מהעובדים היה בוחר להגיע עצמאית והיה מוכיח כי לא שולמו לו החזרי נסיעות - ייתכן שהיה די בהסדר ההסעות כפי שתואר- כדי להצדיק את חיוב הנתבעת בתשלום החזרי נסיעה. לו זו הייתה עילת התביעה ייתכן שהנתבעת לא הייתה נשמעת בטענה שסיפקה הסעות והיא פטורה מתשלום החזרים. אולם, כדי מתן סעד שמחייב את הנתבעת לשלם עבור שעות ההמתנה כשעות עבודה - על כל המשתמע מכך לעניין שעות נוספות וזכויות סוציאליות - הדברים אינם מגיעים ועל כן נקבע כי התביעה נדחית.
על אף דחיית התביעה מוסיף בית הדין כי התנהלות הנתבעת אינה בהכרח מופת להתנהלות מתחשבת ומכבדת כלפי העובדים, ודומה כי ניתן למצוא הסדר או פתרון שיהיה נוח יותר לכל העובדים ולא יפגע בצרכי הנתבעת.
*ס"ע (אזורי י-ם) 17556-06-16 עומר תיים ואחרים - מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ (פורסם בנבו, 09.09.2019)
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
