בפנינו פסק דין ייחודי, שניתן אך לאחרונה (27.7.2016) בידי כב' השופטת פאני כהן גילת בבית המשפט לענייני משפחה בקריית גת. בפסק הדין מותח בית המשפט ביקורת על המנגנונים החוקיים ה"מסורתיים" לקביעת זהות היורש במשק חקלאי וחוסר התאמתם למציאות הקיימת במגזר הכפרי. כך, בוחר בית המשפט שלא להכריע בדבר זהות היורש במשק או בדבר הסדר אחר.
וזה סיפור המעשה:
זוג התגורר במשק חקלאי במושב בדרום. הבעל ערך צוואה, לפיה לאחר פטירתו יועבר כל רכושו, כולל המשק, לרעייתו, ולאחר מלאת ימיה יועבר המשק לבתם המשותפת, כאשר לזוג בן נוסף שנפטר בשנת 1974. כמו כן הורה הבעל בצוואתו, כי רעייתו לא תהא רשאית לבצע כל העברה או שינוי שהוא בזכויות במשק, אלא להותירן לזוכה השנייה, היא בתו. בסמוך לאחר פטירתו, הועברו הזכויות במשק משמו לשם רעייתו, עפ"י בקשתה. לאחר שנפטרה האישה, בשנת 2014, פנתה בתם לרשות מקרקעי ישראל, וזו העבירה, בהתאם לבקשת הבת, את הזכויות במשק משם אמה המנוחה לשמה.
זמן קצר לאחר מכן, פונה נכדם של המנוחים, בנו של הבן הנפטר, לבית המשפט בתובענה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי העברת הזכויות במשק מהאם המנוחה לבת הינה בטלה מעיקרה, וכי יש להעביר הזכויות במשק ליורשי המנוחה על פי הוראות הסכם המשבצת החל על המשק.
הנכד,הוא התובע, טוען כי הבת הטעתה אותו וגרמה לו לחשוב כי היא פועלת להוצאת צו ירושה, כאשר למעשה היא דאגה להעברת הזכויות במשק על שמה.
הוא עצמו גילה במקרה על פעולות הבת, כולל פעולות בחשבונות הבנק של המנוחה, עת קיבל עותק מכתב תביעה של הבת כנגד חברת פיננסים בנוגע לכספי המנוחה. בנוסף, טוען הנכד כי רמ"י פעלה בניגוד לנהליה ובניגוד להסכם המשבצת, וכן כי לא ניתן להוריש את המשק בצוואה כאשר נותר בן זוג בחיים, וכאשר קבוע בהסכם המשבצת שהוא אינו חלק מהעזבון. לפי הסכם המשבצת, כך מוסיף הנכד, במקרה של פטירת בעל הזכויות ומשלא הותיר אחריו בן זוג, יועברו הזכויות למי מן היורשים "אשר מסוגל לקיים את המשק", ובהעדר הסכמה, יכריע בית המשפט בעניין זהות היורש. לחילופין עותר הנכד למכירת המשק וחלוקת התמורה בינו לבין הבת.
לעומתו טוענת הבת, בין השאר, כי צוואת הבעל מהווה גם את צוואת רעייתו, ולכן כאשר ניתן צו לקיומה, וכאשר הסכם המשבצת קובע כי בעל הזכויות רשאי להורות בצוואה למי יועבר המשק, יש לקיים את הצוואה כלשונה ולאשר את העברת המשק לבת. לפי הבת, גם אם יש ללכת על פי הסכם המשבצת ולא על פי הצוואה, הראשון קובע כי "... תועברנה הזכויות לאותו ילד בכפוף לכך שהוא מוכן ומסוגל לקיים את המשק" – ואילו התובע הינו נכדה של המנוחה ולא ילדה. בתגובה לכך טענה רמ"י כי המונח "ילד" בהסכם המשבצת כוונתו לרבות צאצאים.
בית המשפט דוחה את טענות הבת, וקובע כי במקרה זה של צוואת "יורש אחר יורש" אין הבעל רשאי להורות בצוואתו בדבר העברת המשק לאחר פטירת רעייתו. יתרה מכך, הרעייה עצמה לא הותירה צוואה, ולפיכך יש לקבוע את זהות היורש לפי הסכם המשבצת. ההסכם קובע כי במקרה זה יחול סעיף 114 לחוק הירושה, שהוא סעיף ייחודי העוסק בירושת משק חקלאי בלבד. בין השאר, קובע הסעיף כי המשק יימסר ליורש "המוכן ומסוגל לקיים את המשק", וככל שאין הסכמה יכריע בכך בית המשפט.
וכך ניגש בית המשפט ובוחן מי מהצדדים הוא "המוכן ומסוגל לקיים את המשק": הנכד טוען כי הבת הינה אשה מבוגרת, בת 67, אשר אין באפשרותה הפיזית והריאלית לקיים את המשק, מאז ילדותה לא התגוררה במשק, ולפיכך אף אם היא מוכנה, אין היא מסוגלת, ודין המשק לעבור אליו. הבת, לעומתו, טוענת כי הבן, שגילו 42, הוא תלמיד ישיבה שתורתו אומנותו, הוא חסר הכשרה מקצועית חקלאית כלשהיא, וכי הוא מתגורר בישוב חרדי ומנהל אורח חיים חרדי, ומשום כך יקשה עליו להשתלב במושב בו שוכן המשק, שהוא ישוב חילוני.
לבסוף, בית המשפט מקבל את התביעה, וקובע כי רישום המשק על שם הבת יבוטל. עם זאת, בית המשפט קובע כי אף אחד מהצדדים אינו עונה להגדרה "יורש המוכן ומסוגל לקיים את המשק". בית המשפט ממשיך את הביקורת הנרחבת בספרות ובפסיקה על ניסוח סעיף 114 והסעיפים בהסכם המשבצת בעקבותיו, כאשר בעידן בו מעטים הם המשקים החקלאיים הפעילים והמגורים במושב הופכים להיות משיקולי איכות חיים ונדל"ן, נדחק שיקול קיום המשק כיחידה חקלאית והופך ללא רלוונטי. לכן, בצעד יוצא דופן בית המשפט "מחליט שלא להחליט" (!)- וממליץ לצדדים להגיע ביניהם להסכמות בכל הנוגע לגורל הזכויות במשק.
מדובר בפסק דין יוצא דופן, כאשר בית המשפט אינו מכריע לגבי זהותו של היורש (בכפוף לפיצויים לאחרים) או לגבי הסדר לפיו יימכר המשק ותחולק התמורה, למשל. כל שקובע בית המשפט הוא כי רישום המשק על שם הבת בטל.
יש לשים לב לביקורת הרחבה שנמתחת בפסיקה על המנגנונים "המסורתיים" לגבי ירושת המשק, וכי כאשר אלו נחלשים נחלשת גם הודאות לגבי הזכויות במשק לאחר שהלכו בעלי הזכויות המקוריים לעולמם. לכן, ישנו משנה תוקף לקיומם של הסדרים מחייבים, כגון צוואות מתאימות, מינוי בן ממשיך במקרים המתאימים, ועוד, ככל שאלו יצמצמו את שיקול דעתו של בית המשפט בכדי לייצר ודאות מקסימלית בדבר זהות היורש.
תמ"ש (ק"ג) 15802-03-15 פלוני נ' אלמונית ואח', פס״ד מיום 27/07/2016
