הרקע
מר ליפשיץ ז"ל, חבר המושב ציפורי, ביקש למכור את זכויותיו בנחלה לבני הזוג ביתן. לצורך כך החלו בני הזוג ביתן בתהליך קבלה לחברות במושב, אולם בקשתם נדחתה בוועד ההנהלה וכן באסיפה הכללית של המושב בנימוק של אי התאמה לקהילה. חרף כך, המשיכו בני הזוג בהליך קניית הנחלה, וזאת לאחר שהתנאי בהסכם המכר המחייב קליטתם לחברות, הוסר בהסכמה בינם לבין המוכר. לכן הגיש המושב תביעה לקבלת פסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע, המונע מהזוג לקבל את הזכויות בנחלה.
המושב טען, כי מכיוון ומדובר במושב עובדים חקלאי אשר אופיו טמון בקשר הייחודי בין חבריו ובחיי הקהילה במקום, רמ"י והפסיקה הכירו בזכותו של המושב לבחור את חבריו ולשמר את חיי הקהילה. בהתאם לכך טען המושב, כי תנאי לרכישת זכויות בנחלה במושב הוא קבלה לחברות באגודה, ומשנדחתה בקשתם של בני הזוג להתקבל לחברות אין עוד תוקף להסכם המכר והוא בטל.
המושב סמך טענתו על תקנון המושב, אשר לא מאפשר לחבר אגודה למכור את נחלתו למי שלא התקבל לחברות במושב, וקובע כי מכירת נחלה תיעשה בכפוף לאישור האגודה. כמו כן הפנה המושב להסכם המשבצת, אשר גם בו נאמר כי נדרשת הסכמת האגודה לצורך העברת הזכויות לרוכש הנחלה.
מנגד טענו בני הזוג, כי התנגדות המושב לעסקת המכר אינה חוקתית ומונעת מהם זכויות בסיסיות של גישה לקרקעות המדינה, תוך החזקה דווקנית של המושב ושימוש באדמות כרצונו תוך נקיטת אפליה בקבלת החברים ובהתייחסותם לזכויות על הקרקע. עוד טענו בני הזוג, כי על פי החוק אין מניעה לרכוש זכויות בנחלה גם מבלי להתקבל לחברות במושב, וכי סירוב המושב להעברת הזכויות לא נומק ונעשה משיקולים זרים.
דיון והכרעה
ביהמ"ש הכריע כי אין בסיס לטענת המושב, ולפיה העברת הזכויות בנחלה מותנית בקבלת הרוכש לחברות במושב, זאת מכיוון והסמכות הבלעדית לניהול קרקעות המדינה נתונה לרמ"י, ומכיוון ולא ניתנה כל הוראה מרמ"י המאפשרת קיומו של תנאי כזה להעברת זכויות בנחלות המושב, אין לו כל תוקף.
בנוסף, חוזה המשבצת אשר מסדיר את היחסים בין רמ"י למושב ומעניק למושב את הזכויות לעניין הקרקעות מתייחס לאישור המושב בעניין העברת זכויות בנחלה, אולם אינו כולל התנאה בה הקונה חייב להתקבל כחבר במושב. בהתאם לכך קבע ביהמ"ש כי הסעיף בתקנון המושב המתייחס לעניין העברת הזכויות בטל מכיוון ולמושב אין סמכות לקבוע תנאי מעין זה.
בהמשך לאמור, קבע ביהמ"ש כי העובדה שבני הזוג לא התקבלו לחברות במושב אינה מספיקה לביטולו של חוזה המכר, וכי המושב כלל לא דן במתן הסכמתו לרמ"י להעברת הזכויות במנותק משאלת קבלת הזוג כחברי המושב, ומשכך יש לראות בהחלטה זו כהחלטה שניתנה משיקולים זרים, וככזאת היא אינה קבילה.
כמו כן הוסיף ביהמ"ש, כי צריכים להיות שיקולים מנחים במתן הסכמת המושב להעברת הזכויות בנחלה. ביהמ"ש קבע כי הקריטריונים הנמצאים בתיקון לפקודת האגודות השיתופיות ("חוק ועדות קבלה"), אותם רשאית ועדת הקבלה לשקול בבואה לדון בהקצאת מקרקעין ביישוב קהילתי, צריכים לחול בקל וחומר על נסיבות המקרה דנן.
לפי כן, סירוב להעברת זכויות בנחלה בנימוק של אי התאמה לחיי הקהילה, יכול להיעשות רק על בסיס חוות דעת מקצועית כפי שנדרש בחוק ועדות קבלה. אי לכך, ביהמ"ש לא קיבל את נימוקו של המושב לסירוב בגין אי התאמה לחיי הקהילה, מכיוון ולא נתמכה בחוות דעת מקצועית בנושא, או למצער שהמסקנה בחוות הדעת המקצועית אליה נשלחו הזוג הייתה ניטרלית ואינה מהווה בסיס לפסילתם על רקע אי התאמה לחיי הקהילה.
סיכום
ביהמ"ש דחה את תביעתו של המושב, וקבע כי עסקת המכר תקינה ועומדת, כך שבני הזוג ביתן יוכלו לרכוש הנחלה אף מבלי להתקבל כחברים במושב.
המושב חויב בתשלום הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 30,000 ₪.
ת"א(נצרת) 4478-12-13 – מושב ציפורי נ' ביתן ואח', פס״ד מיום 13/03/2017
