כל מי שמתגורר במושב יודע שעל פי רוב חניות מסודרות לרכבים הן בגדר המלצה בלבד. לעיתים קרובות, חברי הנושב, אורחיהם, עובדי המושב ושאר הבאים בשעריו, נוהגים להחנות את רכבם תחת כל עץ רענן (תרתי משמע). מציאות זו מעלה את השאלה על מי תוטל אחריות במקרה שייגרם נזק לרכב כתוצאה מנפילה של עץ או של חלק מענפיו. בסוגיה זו דן בית משפט השלום בתל אביב בפסק דין שניתן לאחרונה (20.5.20), אשר מפאת חשיבותו למושבים על מקרים דומים אחרים, בחרתי לסקור בפניכם את עיקריו.
באותו עניין החנתה אשת התובע, בעל הרכב, את רכבה ברחבה של חורשת עצי קזוארינה עתיקים בקרבת בית הספר היסודי בשטח מושב. לאחר שעזבה הנהגת את הרכב נפל על מכסה המנוע שלו ענף גדול של העץ. בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי מדובר בחורשה שאינה מוסדרת לחניה, ולמרות זאת צוות בית הספר נהג להחנות את רכביו במקום, מטעמי נוחות. יצוין כי באותו יום שרר מזג אויר חורפי.
בכתב התביעה שהוגש כנגד הועד המקומי של המושב טען התובע, כי הועד המקומי לא הציב שלטים האוסרים חניה במקום, לא גידר את המקום ואף לא פעל לגיזום העצים במקום החניה. זאת על אף שהיה מודע כי המקום משמש לחניה.
מנגד טען הועד המקומי, כי סמוך לבית הספר קיימים מגרשי חניה מוסדרים המיועדים לחניית מורי בית הספר והמבקרים. נהגת רכב התובע בחרה, מסיבות השמורות עמה, להסתכן מרצון, לחנות את רכב התובע בחורשה שאינה מוסדרת לחניה, ועוד ביום חורף סוער, ולכן היא אחראית לקרות הנזק. עוד טען הועד כי טיפל בעצים שבחורשה כמו בשאר העצים שבשטחו וכי הנזק נגרם כתוצאה ממזג אויר סוער, שהינו בבחינת "כוח עליון".
בראשית פסק דינו קובע בית המשפט כי סעיף 63(א) (8) ו- (ה) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח -1958 מטיל על המועצה האזורית ועל הועד המקומי חובה לדאוג לסלק מפגעים ולמנוע תקלות בתחום היישוב. חובה זו כוללת, בין היתר, את החובה להבטיח את מצבם התקין של העצים הנטועים בשטחים הציבוריים ביישוב. חובה חוקית זו מגבשת את חובת הזהירות המוטלת על העד המקומי ומקיימת את ההנחה לפיה התרשלות מצדו בקיום חובותיו תגרום נזק. בית המשפט מדגיש כי הרשות הסבירה איננה רשות מושלמת, ואם יימצא קיומו של מפגע שלא ניתן לצפותו, לא תחויב הרשות. אולם, חובת הזהירות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע, אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות. הועד המקומי לא חייב להשקיע את כל המשאבים האפשריים למניעת התרחשותם של נזקים בתחומו, אלא משאבים סבירים בלבד. לכן, השאלה היא האם בנסיבות העניין היה על הועד המקומי, כרשות סבירה, לצפות את התרחשות הנזק, ואם אכן כך, האם לא נקט באמצעי זהירות למניעתו.
בית המשפט קובע כי בענייננו הועד המקומי לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להראות כי לא התרשל הן בטיפול מונע בעץ והן בנקיטת אמצעים סבירים למניעת חניית רכבים במקום האירוע. ראשית, הועד לא הראה כי הייתה קיימת, עובר לאירוע, תכנית עבודה מסודרת לגיזום עצים, בפרט לפני עונת החורף, כפעולות מנע, הכוללת מעקב ובקרה תקופתיים. שנית, הועד לא הציג תיעוד המלמד כי הוא ביצע פיקוח על פעולות קבלן הגינון מטעמו, ככל שנעשו. שלישית, הועד לא הציב שילוט במקום האירוע האוסר חנייה במקום ואף לא גידר את המקום.
מכאן עובר בית המשפט לדון בשאלת אשמה התורם של אשת התובע לקרות האירוע. בקביעת קיומו של אשם תורם בוחן בית המשפט אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה ("מבחן האדם הסביר"). בענייננו קובע בית המשפט כי יש לייחס לנהגת רכב התובע אשם תורם בשיעור 25%. ראשית, נהגת הרכב החנתה את הרכב בשטח עפר, לא מוסדר, לצד עצים גבוהים ועתיקים, כאשר הוכח כי עמדה לפניה חלופה מוסדרת ובטיחותית לחניית הרכב. שנית, נהגת רכב התובע החנתה את הרכב מתחת לעץ קזוארינה עתיק וגדול ביום חורפי ובכך התרשלה. ברי כי יכלה למנוע את הנזק מבעוד מועד, אם לא הייתה מחנה את הרכב במקום.
לבסוף דוחה בית המשפט את טענת הועד כי מדובר בכח עליון, וקובע, על פי העדויות שהובאו בפניו, כי אותו יום היה יום חורפי רגיל ולא שררו בו תנאים קיצוניים ולא נשבו רוחות חריגות.
לסיכום, בית המשפט מקבל את התביעה וקובע כי על הועד המקומי לשאת באחריות ל- 75% מהנזק שנגרם לתובע כתוצאה מנפילת העץ על רכבו.
* תא"מ (שלום ת"א) 11165-11-17 רביב בינדור נ' מושב נהלל-ועד מקומי (פורסם בנבו, 20.05.2020)
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.
