בעקבות 979 / עמירם קריב

חשוב שידעו שלא זו בלבד שאנחנו יושבים פה ברשות ובסמכות, אלא שיש לנו זכויות קניין באדמות שאנחנו יושבים עליהן. שבוודאי אינן פחותות מאלה שהוענקו בשנים האחרונות למתיישבים העירוניים. גני עם נמנה על קבוצת ישובים הנקראת ישובי האלף שבראשית שנות ה – 30 גייסו כספים לרכישת אדמותיהם ומימנו את השבחתן, ללא כל סיוע חיצוני .

ערך הקרקע עלה עם הזמן בעיקר, בעקבות הנוכחות, השמירה, השתתפותנו ברכישתה ופיתוחה על ידינו . הזכויות הקנייניות שלנו בקרקע מצאו את ביטוין בחוזים ההיסטוריים שנחתמו עם קק"ל בתחילת המאה הקודמת. החוזה הזה נקרא "חוזה העובר בירושה" והוא העניק כמעט זכויות בעלות בקרקע.

לימים נמסרו החוזים הללו לידי מינהל מקרקעי ישראל, שבעורמה ממש סירב לקיים את זכות החידוש בתום יובל שנים –ובעיקר סירב לקיים סעיף מהותי בחוזה – האומר שהחוזה יחודש לדורות באותם תנאים. על התנהגות בוטה כזאת מצד המינהל, מתפרנסים היום עורכי דין רבים. ואילו החקלאים נעשקים בבואם להגן על כיבשת הרש שלהם.

מינהל מקרקעי ישראל שניכנס בנעלי הקק"ל, משתמש במצוקות החקלאים בבואם לבקש חתימת בעלים לצורך הרחבת בית, ערבות, משכנתא וכו' וכופה עליהם ומאלץ אותם להסכים לביטול החוזה הישן שלהם ובמקומו לקבל חוזה של בר רשות. שופט בישראל הגדיר את המעמד של בר רשות כ"מעמד של כלום." כלומר המתיישב לא ייחשב ל"משיג גבול" - וזו זכותו היחידה בנכס שבו השקיע את מיטב חלבו ודמו.

לסיכום אומר שמתנועת ההתיישבות המפוארת שהקימה את המדינה והתגייסה לכל משימה לאומית, הפכנו היום לאנשים שזכותנו על הקרקע, מוטלת בספק. את אי הצדק המשווע הזה רציתי להביא בפניכם היום. 

עמירם קריב, מושב גני עם

לבלוגים נוספים