ביהמ"ש העליון דחה עתירה כנגד ההטבות שניתנו לחברת פי גלילות מהמינהל בתמורה לפינוי מתחום פי גלילות. לחברה היה הסכם עם ממ"י לפי מימוש זכות החכירה לא הותנה במיצוי מטרת החכירה דווקא, ועל החוכרת לא הוטלה חובה להחזיר את הקרקע למינהל במקרה של היעדר שימוש במקרקעין או שימוש חלקי בהם, וגם לא במקרה של שינוי יעוד או ניצול הקרקע.
בהסכם נקבע כי לאחר שינוי ייעוד הקרקע תהיה החברה רשאית להשתמש במקרקעין בייעודם החדש בכפוף להחלטה 933 – תמורת תשלום של 31% מההפרש בין הערך המעודכן של חוכר לערך המלא לאחר שינוי הייעוד.

ביהמ"ש דחה את העתירה תוך כדי אבחנה בין קרקע חקלאית לקרקע עירונית משקבע כי על-פי התפיסה הבסיסית המעוגנת בהחלטה מס' 1, זכויותיו בקרקע של חוכר קרקע עירונית "עמידות" יותר בפני שינויים מזכויותיו של החוכר החקלאי (למעט באשר לחלקת מגוריו של החקלאי). הדבר נובע, בין היתר, מהשוני המשמעותי בהיקפי הקרקע המוחכרים, ומשיעור דמי החכירה המשולמים לשני סוגי הקרקעות, ומהאינטרס הציבורי לשמר את המרחבים החקלאיים פתוחים וירוקים לטובת הציבור כולו, ולריווחת הדורות הבאים. ואמנם, ביחס לחוכרי קרקע עירונית, בית משפט זה הכיר בהם, לא אחת, כבעלי זכות חכירה הקרובה במהותה ובאופיה לבעלות וקבע כי העותרות לא הניחו כל תשתית עובדתית לטענתן, המכמתת את גובה ההטבה הכלכלית הגלומה בהסכם, והמצביעה, תוך הסתייעות בחוות דעת מקצועית, על אי סבירותה

בג"ץ 4736/03 אלון חברה הדלק לישראל בע"מ ואח' נ' שר התעשיה והמסחר ויושב ראש מועצת מקרקעי ישראל ואח', פס"ד מיום 15/06/08