להבנתי, לא ניתן לערער על העיקרון שבבסיס השומה: דהיינו, שומת קרקע ללא ציפיות לשינוי ייעוד. עקרון זה נשען, כידוע, על התפיסה הרווחת כיום (בניגוד לעבר) כפירוש נגזר מבג"צ הקשת המזרחית, תפיסה שלהבנתי קטן ביותר כיום הסיכוי שנצליח לערער אותה. לעומת זאת, ראוי לערער על הנחת יסוד של השמאי לגבי משמעות כל יחידת הקרקע המסוימת לחקלאי:

הנחת היסוד עליה נבנו ההוראות: "יתרה יחסית נמוכה לגורם הייצור הקרקעי ביחס לפדיון השנתי הכולל"...מסקנה ברורה (כהדגמה בלבד!): לקרקע החקלאית יש משקל פעיל, אקטיבי ייחוד, בתהליך הייצור החקלאי הרבה מעבר ל"מקום" שעליו הוא מתנהל הייצור החקלאי אינו מתנהל כ"מבנן של בית חרושת" בלבד ולא כפי שנובע לכאורה מהנחיות השמאי. לעובדה זאת חייב להיות ביטוי בערך הקרקע המפוצה- גם ללא ציפיות לשינוי ייעוד.

בית המשפט העליון מקבל פרשנות מצמצמת של ההחלטה (ר' פס"ד באתר)

בית המשפט העליון קבע כי יש לנקוט ביד קמוצה לגבי היקף הפיצוי הניתן לפי החלטה 727 אשר נקבע כי היא חוטאת לעקרונות היסוד להם מחויב המינהל כנאמן הציבור. הוא בדק האם ניתן למצוא עיגון לשוני לגרסת המינהל לפרשנות מצמצמת של ההחלטה וקובע כי משקיים עיגון כזה, אין מנוס אלא לקבל את עמדת המינהל.

עם כל הכבוד, אנו סבורים כי יש לקרוא את החלטה 727 כלשונה, כלשונה הברורה והפשוטה וכי אין מקום ללוליינות המשפטית של המינהל. מקום בו עברו חוכרים את הסף של הוראות המעבר ונקבעה זכותם לכך שתוחל עליהם החלטה 727, גם אם במקרה מסוים הפיצוי נחזה להיות "גבוה". והיה כבר מי שאמר שפסק הדין הינו בבחינת "וידוא הריגה" להחלטה.