בשטף תביעות העובדים התאילנדים כנגד מעסיקיהם מופיע רכיב הפנסיה כאחד מרכיבי התביעה. גם בביקורת משרד העבודה (מקודם הכלכלה) "מככב" רכיב הפנסיה כעבירה עקב אי הפרשה בהתאם לצווים (פנסיה כללי וחקלאות).
במאמר זה נעסוק באותן תביעות אזרחיות בהן כדרך קבע מופיע רכיב הפנסיה בכתב התביעה והוא נתבע לכל תקופת ההעסקה אף אם חלפו למעלה מ-7 שנים מחודש העבודה שבעדו לא בוצעה הפרשה לפנסיה (ההתחיסות היא ליום הגשת התביעה).
במאמר מוסגר יצויין כי לגבי עובדים זרים בחקלאות לא נתקנו התקנות המאפשרות הפרשה לקופת פנסיה ייעודית (בניגוד לעו"ז בענפים אחרים).
פס"ד שדן בתביעה בעניין אי הפרשות לפנסיה חזר וחידד את ההלכה לגבי תוקפה של תביעה לתשלום הסכום המגיע בגין פנסיה בעד תקופת עבודה שחלה לפני יותר מ-7 שנים.
באותן המוני תביעות כאמור נתבע רכיב הפנסיה בדומה לרכיב פיצויי פיטורים.
אלא שלא! בפסה"ד שבעניינינו(1) מדובר במערער שעבד כרתך כ-7 שנים, נפגע קשה בעבודה וקיבל פיצוי מהביטוח הלאומי. בהמשך הגיש העובד תביעה(2) נגד מעסיקתו בבית הדין האזורי לתשלום פיצוי בשל הפרת החובה לבטחו בקרן פנסיה על פי המתחייב מהוראות צו ההרחבה בענף המתכת. העובד עתר לתשלום הסכום אותו היה מקבל מהקרן אילו בוטח כמתחייב מהדין.
בבית הדין טענה המעסיקה כי מאחר וההפרשות היו אמורות להשתלם לקרן מידי חודש הרי שיש למנות את "מרוץ ההתיישנות" החל מהמועד בו הופרה חובת ההפרשה לפיכך מאחר והתביעה הוגשה לאחר שחלפו 7 שנים מן המועד האחרון שבו חלה חובת ההפרשה דין התביעה להמחק.
התובע – העובד - לעומת זאת טען כי "ספירת ההתיישנות" מתחילה מהמועד בו אמור היה להתחיל לקבל קצבה לפי תקנון הקרן. בית הדין האזורי בפסק דינו דחה את התביעה על הסף בקובעו כי התביעה התיישנה.
על פסק דין זה הגיש העובד ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. גם כאן טען המערער כי מועד התגבשות העילה לתשלום קצבת זקנה חל רק עם ההגעה לגיל פרישה והמועד לתשלום קצבת נכות חל רק לאחר מיצוי הזכאות מהביטוח הלאומי, כיוון שכך התביעה אינה ממוקמת בתקופה שהתיישנה. בית הדין הארצי חזר וקבע "מועד קיום העילה לעניין דיני התיישנות ולצורך תביעה לתשלום פיצוי מן המעסיק בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בהתאם למועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפרשות".
בית הדין חזר על הלכה קודמת ופירט בפסק דינו את הסיבות להחלטתו:
- טעמים הקשורים בקושי של מעסיק לשמור את ראיותיו לאורך זמן.
- יש להגן על המעסיק ועל הצורך שלו בוודאות בנוגע לחובותיו כך שיתאפשר לו לכלכל את מעשיו באופן רציונלי בלי צורך לחשש אין סופי לגבי התחייבויות שעלולות לצוץ כנגדו. ההנחה המשלימה לכך היא כי תובע ש"נרדם בשמירה" תקופה ארוכה זנח או ויתר על זכויותיו.
- בית הדין הוסיף טעם נוסף והוא הקשור ל"אינטרס הציבור". המערכת המשפטית מוגבלת ביכולותיה ועל כן ראוי שתתמקד בעניינים שבהווה ולא באלה "שאבד עליהם הכלח".
- לקציבת תקופת התיישנות יש משמעות כלכלית שכן בהארכת תקופת ההתיישנות יש משום הגדלת העלויות שבהן יאלץ המשק לשאת: תוספת עלויות שכזו תשליך על יוקר המוצרים וכיו"ב. לאור כל הנ"ל, מסכם בית הדין וקובע כי בקציבת תקופת התיישנות יש איזון אינטרסים, לבעל דין המבקש לתבוע זכויותיו בבית הדין יש שהות מספקת (בעניינינו 7 שנים) ומנגד הנתבע לא יחוייב בשמירת ראיות ובחשש מתמיד שמא תצוץ כנגדו תביעה בכל עת.
יודגש, עילת תביעה הנוגעת לעצם הזכאות לפנסיה שיעורה וכד', אלו עניינים המתגבשים בעת פרישה לפנסיה ושם מתחיל מרוץ ההתיישנות וזאת להבדיל ממחדל של מעסיק שנמנע מידי חודש להפריש לקרן פנסיה שאז נספרת תקופת ההתיישנות מחדש מידי חודש בחודשו.
כך נפסק: "כאשר התביעה מופנית כנגד המעסיק (להבדיל מתביעה כנגד קרן פנסיה, ש.ג.) בגין אי הפרשות לפנסיה לתקופת עבודתו כי אז יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ובהתאם לכך להחיל את כלל חוק ההתיישנות... הלכה היא כי תביעה לפיצוי בגין הפרשה לפנסיה שלא הופרשו מתיישנת 7 שנים לאחר המועד בו היה על המעביד להפריש לקרן הפנסיה".
למען הסר ספק יובהר כי הזכאות לפיצויי פיטורים קמה עם סיום העבודה ולכן חישוב הזכאות הולך אחורה לכל תקופת יחסי העבודה בין העובד למעסיקו. רק תביעה לפיצויי פיטורים שמוגשת בחלוף 7 שנים מתום יחסי העבודה, מתיישנת.
האמור לעיל אינו בבחינת יעוץ משפטי.
(1) ע"ע 36058-12-13 יעקב וקסלר נ' י. אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ ניתן 30.6.2017.
(2) סע"ש (חיפה) 40264-06-13.
