תקנוני הקיבוצים כוללים, ברובם, סעיף ששמו "פקיעת חברות מאליה". תחת כותרת זו מפורטות נסיבות, כדוגמת פטירת החבר חו"ש, שאם התרחשותן נפסקת חברותו של החבר מעצמה, ללא צורך בהחלטה נוספת של הקיבוץ. אלא שפעמים רבות קיים פער בין המציאות בשטח למציאות המשפטית. דוגמא לכך קיבלנו בפסק דין שניתן לאחרונה (12.9.19)* בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, אשר מפאת חשיבותו לקיבוצים בחרתי לסקור בפניכם את עיקריו.
באותו מקרה נדון ערעור על החלטת עוזר רשם האגודות לדחות בקשה להכרה במערער כחבר קיבוץ.
המערער הגיע לקיבוץ עם הוריו עוד בשנת 1980, בהיותו בן 13, והתקבל כחבר קיבוץ בשנת 1986. בסוף שנת 1999, יצא המערער לחופשה באישור הקיבוץ אך לא שב ממנה. בשנת 2003 שוחח המערער עם מזכיר הקיבוץ בדבר עזיבת הקיבוץ, ולמחרת שלח למזכיר מייל שהצדדים נחלקו בשאלה האם יש לראות בו הודעת עזיבה.
בשנת 2010, שב המערער להתגורר בקיבוץ במעמד של בר רשות וחתם על הסכם תושבות. במהלך השנים 2010 עד 2014, פנה המערער לקיבוץ בבקשה להחזירו לפנקס החברים בקיבוץ ולקיים דיון בנושא, אך נענה בסירוב.
לאחר שפנה אל רשם האגודות מונה חוקר בעניינו של המערער. ביום 1.1.2018, ניתנה המלצת החוקר, אשר קבע כי המערער לא עזב מיוזמתו את הקיבוץ, אלא שחברותו פקעה מאליה מחמת עקירת מקום מגורים. החוקר סבר כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים נדירים בהם עזיבת מקום המגורים כה טוטאלית, הן בהיבט האובייקטיבי והן בהיבט הסובייקטיבי, עד כי החברות בקיבוץ פוקעת מאליה ואין צורך בקיום הליך מסודר לשם קבלת החלטה בדבר פקיעת החברות. החוקר ביסס עמדתו על משך הזמן שחלף מאז עזיבת המערער את הקיבוץ ועד לחזרתו, וכן על העובדה שהמערער הסכים לחתום על הסכם תושבות בקיבוץ, דבר המעיד בעיני החוקר על הכרתו בכך שאינו חבר קיבוץ.
מסקנתו של החוקר אומצה על ידי עוזר הרשם ומכאן הערעור.
בראשית פסק דינו מזכיר בית המשפט כי תקנה 5(א)(4) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973, קובעת כי חברותו של חבר תפקע "אם נתקיימו בחבר תנאים על פי הוראות תקנות האגודה לפקיעת החברות מאליה". בענייננו, סעיף 35 לתקנון הקיבוץ הנתבע מונה רשימת מקרים בהם פוקעת חברות בקיבוץ מאליה וביניהם: "בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום הישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ".
בהקשר זה, מציין בית המשפט, קיימת גישה לפיה ייתכנו מצבים "המצביעים על התנתקות חדה וברורה, שאינם מחייבים החלטה פורמלית להפסקת חברות". עם זאת, בית המשפט העליון כבר קבע כי גישה זו אינה נקייה מספקות, וכי ניתן לטעון כנגדה כי נוכח המשמעויות הנכבדות הכרוכות בפקיעת החברות בקיבוץ, שעניינן פגיעה בזכויות קנייניות ופגיעה בחירותו של אדם ובכבודו, הרי שהמדיניות המשפטית הראויה מחייבת, ככלל, חתירה לקיומו של הליך מסודר והוגן בכל מקום שבו עשויות להיות פרשנויות שונות לעובדות המקימות עילה לפקיעת חברות. בית המשפט העליון קבע עוד, כי קבלת העמדה לפיה התגבשותה של עילת העקירה ממקום מגורים אינה מותנית בקבלת החלטה פורמאלית תגרום לשלילת זכות הטיעון של החבר בפני האסיפה הכללית, ותביא לכך שההכרעה במחלוקות שתתעוררנה תועתק אל בית המשפט כזירה ראשונה לבירור הסכסוך. תוצאה זו אינה רצויה מאחר שהיא יוצרת עמימות בהעדר החלטה מפורשת באשר למעמדם של חברי קיבוץ שהעתיקו את מגוריהם אל מחוצה לו מסיבות כאלה ואחרות לפרקי זמן כאלה ואחרים.
בית המשפט מסכם וקובע כי ההלכות שנשנו מפי בית המשפט העליון מלמדות כי ככלל אין חברותו של חבר בקיבוץ פוקעת מאליה במקרה של עקירת מקום מגורים, אלא לאחר ביצוע הדרישות המקדימות המהוות תנאי לפקיעת החברות, ובכללן בירור עובדתי, תוך מתן זכות טיעון לחבר, והחלטה פוזיטיבית של מוסדות הקיבוץ. תכליתן של הלכות אלה הינה הגנה על זכויות היסוד של חבר הקיבוץ, כאשר ההחלטה על הוצאת חבר מהקיבוץ נתפסת כסנקציה החמורה ביותר אשר פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו של החבר. עמדה זו נובעת מהעובדה, שבמהות הדברים, חבר קיבוץ קושר את גורלו הנפשי, הרוחני, התרבותי והחברתי לקיבוץ, וכן כורך את גורלו הכלכלי והתעסוקתי עם הקיבוץ.
בענייננו, פוסק בית המשפט, מוסדות הקיבוץ לא ערכו בירור עובדתי בעניין שאלת עזיבתו של המערער. כמו כן, לא נטען כי מוסדות הקיבוץ קיבלו החלטה פורמאלית הקובעת כי חברותו של המערער פקעה מהטעם שעקר את מקום מגוריו מן הקיבוץ, וממילא לא ניתנה למערער זכות טיעון, ולו בטרם הבירור העובדתי, כפי שנקבע בפסיקה. לפיכך, בית המשפט קובע כי החלטת עוזר הרשם לפיה חברותו של המערער פקעה מאליה אינה יכולה לעמוד והיא מבוטלת. בהקשר זה מציין בית המשפט כי עמדת החוקר הייתה כי חברותו של המערער פקעה מאליה לקראת שנת 2010, נוכח היעדרותו הממושכת מהקיבוץ. אולם לא כך קבע עוזר הרשם, אשר סבר שהחברות פקעה עוד בשנת 2002, בטרם ההיעדרות הממושכת. קביעה זו איננה עולה בקנה אחד עם הוראות הפסיקה בכל הנוגע לביטול חברות מחמת עזיבה, ולפיכך היא מבוטלת.
בית המשפט החזיר את הדיון לעוזר הרשם בשאלה האם החבר הודיע בשנת 2003 על עזיבתו.
*עמ"נ (מינהליים י-ם) 3009-09-18 עופר טלר נ' קיבוץ כפר גלעדי- אגודה שיתופית (פורסם בנבו, 12.09.2019) "שה"
* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.