הרקע
סמוך לשנת 2008, יזם מושב ספסופה יחד עם רשות מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון הקמתה של שכונת הרחבה בת 109 מגרשים למושב. על פי המתווה שגובש, המשתכנים בשכונה שתיבנה יקבלו את הקרקעות ללא תמורה, אך יממנו מכספם את עלויות עבודות הפיתוח של המגרשים. עוד נקבע, כי התשלום יועבר מידי המשתכנים למושב, אשר יהיה אחראי להעביר את הכספים ישירות למשרד הבינוי והשיכון.
בהערכה שבוצעה על ידי משרד הבינוי והשיכון, הוערך סכום עלויות הפיתוח עבור כל מגרש על סך של 127,600 ₪. למרות זאת, התקשר המושב בחוזים עם המשתכנים, בהם נקבע כי עליהם לשלם סך של 120,000 ₪, זאת מכיוון והמושב הסתמך על תקציב שצפוי היה להתקבל ממשרד הביטחון אשר יכסה את הסך הנותר של 7,600 ₪ לכל מגרש. בחוזים לא הוזכר עניין זה.
לאחר תקופה, הודיע המושב למשתכנים כי משרד הביטחון לא העביר את התקציב ועל כן הם נדרשים לשלם עוד 7,600 ₪. המשתכנים סרבו לשלם סכום זה בטענה כי שילמו את הסכום הנקוב בחוזה ובתגובה המושב פתח בהליכים כנגדם בהוצאה לפועל.
הסכסוך הועבר על ידי לשכת ההוצאה לפועל לביהמ"ש, בו נפסק כי על המשתכנים לשלם למושב את הסכום אותו הוא דורש, מאחר והסכום אשר ננקב בחוזה היה הערכה שאינה סופית ועל כן לא ניתן לדקדק עליו.
על כן, הגישו המשתכנים את הערעור דנן, בו הם חוזרים על טענותיהם בדבר החוזה שברשותם אשר נוקב בסכום הנמוך מהסכום אותו המושב דורש. כמו כן, קובלים המשתכנים על כך שהמושב לא מוכן להציג בפניהם את הסכם עבודות הפיתוח אשר נחתם בינו ובין משרד השיכון והבינוי.
המושב מצדו טוען כי הוא רק צינור להעברת הכספים למשרד הבינוי והשיכון, וכי על המשתכנים לשלם את הסכום של עלויות הפיתוח, סכום אותו כלל המשתכנים האחרים פרט למערערים שילמו, כאשר החוזים שנחתמו בניהם נקבו בסכומים משוערים בלבד והמשתכנים היו מודעים שייתכן ויצטרכו להוסיף עליהם.
עוד טען המושב, כי ישנו סעיף בחוזה אשר בו המשתכנים מתחייבים לשלם כל תשלום אותו יידרשו לשלם על ידי הרשויות השונות, ועל כן רשאי המושב לגבות מהם את התוספת של עלויות הפיתוח.
דיון והכרעה
ביהמ"ש שמע את טענות הצדדים וקבע כי דין הערעור להתקבל. ביהמ"ש מצא כי החוזה עליו חתמו המשתכנים נקב בסכום מדויק של 120,000 ₪, וכי לא נכתב בו דבר בנוגע לתוספת עתידית או לתקציב אותו אמור משרד הביטחון להעביר לידי המושב. מה גם, שהחוזים נחתמו לאחר שנתקבלה ההערכה ממשרד הבינוי והשיכון, ועל כן המושב ידע מהו הסכום המוערך עבור עלויות הפיתוח לכל מגרש עוד בטרם החתימה על החוזים, ובחר, משיקוליו, שלא לתת לדבר ביטוי בהסכמים.
לעומת זאת, מצא ביהמ"ש, כי המשתכנים לא היו מודעים לעלויות הפיתוח ולהערכה שביצע משרד הבינוי והשיכון, ומצדם נסמכו על דברי החוזה אשר נקב את עלויות הפיתוח בסך מדויק של 120,000 ₪.
גם לעניין ההוראה בחוזה הקובעת כי המשתכנים ישלמו כל סכום שיידרש מהם על ידי הרשויות, קבע ביהמ"ש כי הינה הוראה כללית ואין היא יכולה לבוא במקום הוראה ספציפית הקובעת במפורש מהו הסכום אותו על המשתכנים לשלם כדמי פיתוח.
לאור האמור, קבע ביהמ"ש כי דרישת התשלום הנוסף מצד המושב עולה כדי פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשתכנים, והטענה שהמושב מהווה רק צינור להעברת דמי הפיתוח למשרד הבינוי והשיכון, גם אם נכונה היא, אין בה כדי להצדיק פגיעה זו. על כן קבע ביהמ"ש, כי המשתכנים אינם מחויבים לשלם למושב את הסכום הנוסף של 7,600 ₪ אותו הוא דורש מהם בגין השלמה לסך עלויות הפיתוח.
סיכום
בהתאם לאמור, קיבל ביהמ"ש את הערעור, ביטל את פסק דינו של ביהמ"ש קמא, וקבע כי המשתכנים לא חייבים לשלם למושב את הסכום.
ע"א (נצרת) 57271-05-17 סרפטי נ' אגודה שיתופית ספסופה', פס״ד מיום 24/10/2017
