לנוכח ההתנהלות הנפוצה בקרב חקלאים המעסיקים עובדים זרים, פלסטינים ואחרים נכון להבהיר את העניין שבכותרת ולהתריע בפני כלל החקלאים המעסיקים עובדים שכירים.
מבוא:
הכלל במשפט הוא כי על התובע מזולתו להוכיח את טענותיו, להמציא ראיות וכיו"ב בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".
עם זאת, וכיוצא מהכלל, נקבע בחוק כי אי ניהול רישום נוכחות על ידי מעסיק או רישום בצורה שאינה תואמת את הוראות החוק במדוייק מעביר את נטל הראייה -ההוכחה לפיתחו של המעסיק.
החוק(1) מחייב את המעסיק "לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות באופן שוטף...".
את הרישום כאמור יש לנהל בפנקס מיוחד ובו רישום יומי שמחייב חתימת העובד והמעסיק או מי מטעמו. תחליף לרישום כאמור, הוא ניהולו של דוח הנוכחות "באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרונים". שאז לא נדרשת החתמת העובד והמעסיק.
מאז 2/2009 בהתאם לחוק(2) במקום בו המעסיק לא ניהל רישום נוכחות כנדרש עובר נטל ההוכחה לאי ביצוען של שעות עבודה נוספות לכתפי המעסיק והוא ולא התובע צריך להוכיח כי התובע לא עבד שעות נוספות.
בתיקון כאמור נקבע כי חובת ההוכחה תחומה ב-15 שעות נוספות לשבוע או ל-60 שעות נוספות בחודש. מעבר לאלה, אם נתבעים, חובת ההוכחה על העובד.
פס"ד:
לאחרונה ניתן בבית הדין האזורי לעבודה(3) פסק דין העוסק בין היתר במקום עבודה בו לא נוהל רישום כנדרש על פי החוק.
בתביעה שנדונה בתיק הנ"ל נתבע תשלום בגין רכיבים שונים בהם פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, גמול עבודה ביום המנוחה השבועית, אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה, תגמולים, נסיעות, דמי הבראה, דמי מחלה, אי מסירת תלושי שכר ועוד.
כאן נעסוק אך ברכיב המתייחס לנתבע בגין עבודה בשעות נוספות.
מעשה שהיה כך היה:
התובע הועסק במשך 3 שנים כנהג חלוקה בחברה שעיסוקה בהפעלת תחנת קמח ותערובות לבעלי חיים.
בתביעתו טען התובע כי עבד שעות נוספות רבות וכן כי עבד ביום המנוחה השבועית בחלק מתקופת העבודה. הנתבעת הכחישה טענות אלה תוך שהיא טוענת כי אופייה של העבודה לא איפשר רישום שעות עבודת התובע. בבירור התביעה בבית הדין עלה כי התובע שעבד כנהג חלוקה בילה את רוב שעות העבודה בנסיעה.
כאמור חובת רישום נוכחות חלה על המעסיק ולאור טענת הנתבעת כי לא ניתן היה לנהל רישום נוכחות התייחס בית הדין לעניין זה וקבע כי אמנם בנסיבות המקרה "מלאכת הפיקוח מורכבת יותר, ואולם קיימים אמצעים טכנולוגיים פשוטים וזמינים שמאפשרים גם למעסיק שעובדו נמצא בנסיעות, לעקוב אחרי שעות עבודתו כגון: דיווח טלפוני, טכוגרף, איתורן, תוכנת מעקב באמצעות הטלפון הסלולארי וכיוצא באלה אמצעים".
מכאן, קבע בית הדין ש"הנתבעת יכולה היתה לעקוב אחרי שעות עבודתו של התובע, אולם נמנעה היא מלעשות כן".
ומכאן לתוצאה:
ההלכה כפי שהותוותה על ידי בית הדין הארצי לעבודה היא כי במקום בו מצא בית הדין כי אכן נעבדו שעות נוספות לאחר שהמעסיק לא הצליח לסתור את טענת קיומם ואולם לא הוברר מספר השעות הנוספות, במקרה שכזה יחוייב המעסיק בתשלום 60 שעות נוספות בחודש.
בפסק הדין נקבע שהתובע עבד שעות נוספות לאחר שהציג ראיה ראשונית (תעודות משלוח) ואולם היקפם לא הוכח מפאת העדר רישום בידי המעסיק. לנוכח מחדלה זה של המעסיקה חייב בית הדין את הנתבעת בתשלום 60 שעות נוספות בחודש לפי החלוקה הבאה 50 שעות נוספות ראשונות, 2 שעות ב-25 ימים לפי 125% ו-10 שעות לפי 150%.
סוף דבר
הנתבע חוייב לשלם סך של 98,260 ₪ בגין אי תשלום שעות נוספות וכן חוייב ב-23,245 ₪ (לפי חישוב שהגיש התובע) בגין עבודה בשבת וגם זאת לנוכח מחדלי המעסיקה שלא ניהלה דוחות נוכחות ופנקסי חופשה. עוד נפסק כי על הנתבעת לשלם 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה.
- חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, ס' 25א.(א1)2.
- חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ס' 26 ב'.
- סע"ש 29268-06-16 סאמר אלזיאדנה נ' מלאחי בע"מ ניתן 25.10.20.
