כשהפסח והפסחא מאחורינו יום העצמאות בפתח ולפנינו הרמדאן ועיד אל פיטר ראוי לשוב לדון ולחדד בנושא.
החוק הראשון שנחקק ימים אחדים לאחר הכרזת העצמאות בה' אייר תש"ח 14 למאי 1948 היה "פקודת סדרי השלטון והמשפט". בין שאר הנושאים שבפקודה נקבע כי ימי המנוחה ליהודים יהיו שבת ומועדי ישראל. נקבע כי מועדי ישראל הם 2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, היום הראשון והשביעי של פסח וחג השבועות בהמשך הוסף יום העצמאות כיום שבתון שדינו כיום חג. לגבי מי שאינם יהודים נקבע: "תהא זכות לקיים ימי מנוחה בשבתם ובחגיהם" (רשימה מצורפת). פירוט ימים אלה פורסם בתקנות מאוחר יותר(1). מכל מקום נקבע כי למי שאינו יהודי הזכות לבחור לשבות בחגי דתו או בחגי ישראל.
ב-1951 חוקק חוק שעות עבודה ומנוחה ובו פירוט המותר והאסור בעניין עבודה בימי המנוחה, דינם של ימי החג הינו כשל יום המנוחה השבועי. המשמעות על פי החוק היא כי אסורה העסקה ביום זה. חריג לכלל קיים במקצועות מסוימים (בחקלאות הדבר רלוונטי לעובדים העוסקים בלעדית בטיפול בבעלי חיים) או למי שניתן בעניינו היתר מיוחד משר העבודה.
אורך יום המנוחה הרגיל הוא לפחות 36 שעות. השר מוסמך לקבוע במקצועות מסוימים יום מנוחה באורך של 25 שעות (ולא פחות מכך).
שכר דמי חגים
עובד המקבל משכורתו על בסיס חודשי יקבל שכרו הרגיל, משכרו לא יופחתו הימים בהם לא עבד בשל חגים שחלו במהלך החודש.
באשר לעובד יומי שונה הדבר. העיקרון לגבי עובד יומי / שעתי הוא כי העובד לא יצא נשכר ולא יפסיד בגלל יום חג. עובד שממילא לא היה אמור לעבוד ביום בו חל החג לא יקבל בגין יום זה שכר. כך למשל עובד יומי שבאורח קבע אינו עובד ביום שישי וחל חג ביום זה, העובד לא יקבל שכר בעד יום זה. עובד יומי לא יהא זכאי לדמי חגים אם זה חל ב-3 החודשים הראשונים לעבודתו אצל אותו מעסיק וכן אם לפי בחירתו לא עבד בימים הסמוכים ליום החג.
בפסיקה(2) נקבע כי הנטל להוכיח שההיעדרות מהעבודה בימים הסמוכים לחג היתה שלא באישור המעסיק היא על המעסיק, כך מקום שבו העובד לא שובץ לעבודה בערב חג או ביום שלמחרת החג יהא העובד זכאי לתשלום שכר יום החג. בית הדין הארצי קבע: "כאשר מבררים תביעה לדמי חגים... לגבי עובד שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה. בשלב ראשון יש לבחון, לגבי כל חג וחג, האם העובד נעדר מעבודתו "סמוך ליום החג", קרי יום לפני החג ויום אחרי החג" הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן". אם העובד נעדר בימים הסמוכים לחג עוברים לבירור השלב השני. "בשלב זה בודקים האם ההעדרות היתה בהסכמת המעביד". גם כאן "הנטל להוכיח כי ההעדרות של העובד היתה שלא בהסכמת מעסיקו מוטל על המעסיק".
מצד החוק, עובד שניתן לגביו היתר לעבודה בחג (כמו ביום המנוחה השבועי) יקבל שכר בשיעור 150%. בחקלאות מתוקף ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה התשלום עומד על 175%.
על פי הפסיקה עובד שמעסיקו חייב אותו לעבוד בחג יקבל בנוסף לשכר החג
(150%-175%) שכר רגיל (100%) היינו (250%-275%).
לשכר בסיסי זה יתווספו התוספות הרגילות בעד עבודה בשעות נוספות.
הוראות נוספות
- ימי חג החלים בימי החופשה השנתית אינם נמנים כימי חופש.
- יום בחירה – ע"פ צו ההרחבה בחקלאות זכאי עובד ל-10 ימי חג, 9 כאמור לעיל ועוד יום בחירה. יום זה יכול שיהא אחד מאלה: ערבי חג, ימי צום, מימונה, ל"ג בעומר, חג הסיגאד.
- ימי חול המועד נחשבים כימי עבודה רגילים לכל דבר ועניין כך גם ימי הרמדאן.
- בתביעת עובד יומי שלא במשרה מלאה מחושבת הזכאות לדמי חגים לפי חלקיות המשרה.
רשם: שמואל גלנץ, עו"ד
האמור לעיל אינו תחליף לייעוץ משפטי
